מאיפה לא באתי, ואנה הגעתי

מאיפה לא באתי, ואנה הגעתי / אילן יצחק בלום

הנני מהרבה מקומות,
ושבעים פנים הסברתי
(למלך ליסטים, לפקיד, לז'נדרם, ולכל בן אדם),
עד שבאתי למחוז כל-חפצי;
הנחתי את הראש, ואמרתי: כאן ביתי.
(מנוי וגמור היה עמי להיקשר בחבל שיש בו אוויר, מזון ומים לחץ –
חוקה ודרך ארץ לאנשים;
אוטו-אוטופיה שמחה בחלקה;
למראית הציביליזציה ברחתי).

החיים הקשים עשוני מפונק, כרטט פואטי,
התוודעתי להיעדר החופש האזרחי, התרבותי והדתי,
וברגע אינטימי: הרשות אנסה אותי למוות אטי וכאוטי.
כהלך בחושך נאלמתי אומר, נקרעתי;
בכשף רקיע הזמר מספירת העומר,
כאילו נחלצתי,
אך לתופת נועדתי.
נשרפתי.
(עוד לא נולד המניאק שיעצור בגופו את היידיגר הקנטיאני.).
הנני.

המאבק המתמיד עד כלות הרעה הזאת טילטלני,
כמעט שהעביר אותי על דעתי, השתגעגעתי –
אבל גם את זה ועדה מאסף הרופא לקחה לי,
כשהודיעו לי במכתב רשום למוטב בלבד, שנגרעתי.
("אין לת.ז. כך וכך די אחוזים לגמלת נכות ציונית, כי בימנו דרושים קריטריונים של יאמאנים, לובים או מרוקאים משכונות יוספטלים,
ורצוי גם עם אבא על עראק זחלאווי ומזטים בצד, ממולל בידו חרוזים,
או לפחות של אמא כובשת מלפפונים בכד – ולא תזיק גם סבתא מסעודה, כי זה טוב לרייטינג; וכמו כן אין לך הקשרים של שאמאנים משיחיים, מכל העדות והמחנות, כי אכן פולסא זה נורא, אך לגמרי סבבי –
תתחזק ותחזור אלינו בהמשך;
משמונקין, סו סורי;
יא איבני,
ברגשי כבוד, המדינה והמכה,
סאלאם הוא עליכום ורחמא טו לה/ טרלללה.").

או אז, מרחבי אין קץ השתקפו במראת הלב,
בפני המוגפות, המהמו הריסים חרישית מתק בת צופן.
הנני.

הגעתי מכל כך הרבה מקומות:
מרצפות הבוץ של השטייטל וממערות המאגרב,
מטנג'יר, מקזבלנקה, מרומא,
מירושלים של מעלה, ומטה (ובינוני),
מפרנקפורט, הגטו היהודי;
מאוסטרליה וממרוקו,
מאנגליה ומספרד;
מהיכן לא באתי?!
מהאימפריה העות'מנית – ראש פינה (עד אבן מאסו הבבונים);
ומפלסטינה הבריטית ירדתי דאון-אנדר,
חזרתי לכותל, כדי לבכות ב-67'.
נשאתי מבט למרום, השתטחתי.
מאין יבוא עזרי?!
הושתקתי.
(לעד, אך לא עוד).
הנני.
(אין לי היימט אחרת,
הך,
הו את אדמתי, עופי ממני.).

ההורים שלי הגיעו לארץ בשנות החמישים
על מרבד קסם שווא שכילה בדרכים הונם.
כל אחד בתורו התבונן ביפי נאפולי, מהסיפון, ונרדם.
(בהמשך ראו את הכינרת הופכת לשלולית בוצה ערסית,
ומה כבר היה להם לעשות עם תריסר ימי חופשה בשנה,
העיקר הביאו חמישה ילדים, בשם ארבעה בנים ובת,
שצמחו כפרא, היו לפלא, ואני כפרה – שמי יצחק, ולא בצחוק –
השני, אגל טל מוכחש, שאיש לא הניח לו סיכוי, אפילו לא מעט
(תמיד חסר לי החור בגרוש ללירה בממלכת ציון של כמעט.),
ברירת מחדל של מלך אשכנזי דחוי בידי עדת מרוקשכנזים,
מחשבות קולוניאליות, חלומות עמומים על אדנות ושפחות
הכריחו אותי להיות אשכנזי אסלה, מעורב ירושלמית, נאדה;
אשכנזי למזרחיים, וערבי לאשכנזים.
(ולא חסה הארץ כזית על מי מבניה,
אז למה אלין כי הושלכתי הבורה,
ככלי אין חפץ בו – לג'ורה.).
הנני.

(הכריחו אותי להיות איש העולם,
ואני כולי אדם מהיישוב
הייתי.).

זמן קצר אחר כך ספנו הוריי – איפה אם לא בחיפו:
אבן יהודה, מעברת נס ציונה, מכון ויצמן, הכלאה וולקנית; חולון, סביון, רמת השרון,
על קו הגבול בין מורשה לנוה מגן, בשכונת המעלות,
שם ישבתי גם בכיתי בזכרי את שיכון הנכים האשכנזי שבטבור השכונה המזרחית.

מאיפה לא באתי, ואנה הגעתי.
הנני