מחזה קצוץ כנפיים על "הם יורים גם בסוסים"

שני המאמרים המרכזיים המופיעים בתכניית ההצגה עוסקים בתופעת תכניות הריאליטי ובחיים בארה"ב בשנות השלושים של המאה הקודמת, בצל מלחמת הישרדות חסרת סיכוי בחברה הנתונה במשבר כלכלי חריף. (נשמע מוכר ?)  ומה הפלא ? המחזה עצמו, הרי,  מעלה תוכנית ריאלטי שכזו מולנו וההצגה עצמה רצופה באזכורים והרמזים לתכניות ריאליטי כאשר הבולט שלהם הוא הבחירה בשחקן שלמה בר אבא, בוגר תכנית "רוקדים עם כוכבים", לגלם את דמותו של רוקי, המנחה ערל-הלב ובעל העסק של מרתון הריקודים. כלומר, יש לנו כאן עסק עם הצגה שמשווקת כהצגת מחאה נגד אלוהי הריטינג. נגד השתלטות תכניות הריאליטי נמוכות המצח על חיינו ומהדהדת גם את המחאה החברתית שבערה ברחובות לפני שנתיים נגד אטימות הלב של השלטון לנוכח המצוקה הכלכלית של האדם מהשורה.  

אלא שכאן בדיוק טמון המוקש.   

על מנת להתאים את המחזה להצגה של שעה וחצי, מיטת הסדום – הסד הבלתי אפשרי שנקבע ע"י אלוהי אותו ריטינג שמשקה ומטפח את תופעת הריאליטי נגדן יוצאת חוצץ ההצגה לכאורה – קיצצו היוצרים במחזה והביאו לבמה עוף שמרבית נוצותיו נמרטו.  

הזכרנו שיש עשרים שחקנים על הבמה אלא שמרבית הדמויות, אותן אמורים השחקנים הללו לגלם – דמויות,  שבסיפור המקורי הינן דמויות עגולות ומלאות – כמעט ולא פותחות את פיהן בהצגה. למה ? כי אין זמן. כי צריך לסגור עניין תוך שעה וחצי ולטוס הביתה. כי לא את הסיפור של הדמויות הללו צריך לספר לקהל אלא לספק לו את  הספקטקל. לא הסיפור על האנשים הקטנים שמקריבים את עצמם על מזבח תאוות הבידור של ההמון בארנה שהייתה פעם תחרויות מחול מרתוניות והיום היא כלוב הזהב של האח הגדול אלא בר-אבא, שעכשיו הוא עושה לנו צעדים של צ'רלסטון על הבמה ואתמול הוא עשה לנו את זה בטלוויזיה. תנו לנו פה רבע מונולוג שם חתיכת רפליקה והופה – יאללה, קדימה.  

אלא שלא רק את דמויות המשנה ההצגה הזו הפכה לנערי פוסטר נוסח כדורסלני הנוער של מכבי ת"א, אלא גם מסגרת הפלאש-בק שהייתה במחזה נעלמה למעשה יחד עם דמותו של השופט החוקר ובמקומה באו כמה מונולוגים קצרצרים שאינם יוצרים  שום מתח דרמטי, כך, גם מסגרת הזמן שאמורה לייצג אלף שעות (1000 !!!), מסגרת זמן שהיא כל כך משמעותית במחזה הזה, נדחסת לשעה וחצי עם הדמיה של לילה אחד וחצי, וכך – אפילו את המכנסיים האדומים שלובשים הרקדנים לתחרות הדרבי הם לובשים רק פעם אחת כי בפעם השנייה כבר אין זמן ללבוש אותם שנית.   

אפילו את סיפורה של גלוריה, גיבורת המחזה הקריבו היוצרים קרבן למולך ה"שעה וחצי". הסיפור של גלוריה כל כך מקוטע וחלקי, ההצגה שועטת קדימה בלי לתת לדברים להתפתח, בלי לתת סיכוי לסיכוי ותקווה לתקווה וכך גם ההתנפצות של אותה תקווה והתוצאה הטרגית שבאה בעקבותיה מגיעות בחטף, באופן מפתיע עם סיומו של המחזה וגלוריה נותרת ללא גלורי. 

ומילה אחרונה על בר-אבא.  

הערב ראיתי בר-אבא שבע על הבמה. שחקן שבטוח שבכל מחווה שלו, בכל ג'סטה הוא עושה ג'סטה לקהל הצופים. רוקי שאני ראיתי בדמיוני הוא דמות הרבה יותר רעבה, הרבה יותר מאוימת מהמתחרים שמעבר לכביש, ומכיוון שכך, הרבה-הרבה יותר אכזרית. בר-אבא מגלם את דמותו בנונשלנטיות עייפה. הוא לא מתאמץ באמת להילחם על תשומת ליבו של הצופה. הוא בטוח שהצופה הזה מונח כבר אצלו בכיס. אני מתגעגע לבר-אבא המוטרף, לבר-אבא שחייב להפתיע את עצמו בכל רגע על הבמה לא באיזה מערכונצ'יק של סטנד-אפ אקטואלי בגרוש על החליפה של פרנקל שאיתו הוא קונה את הקהל אלא ברעב של שחקן שלא בא לדפוק כרטיס של שעה וחצי וללכת הביתה.