תש"ח. ההצגה

קניוק, ילד – צבר טוב תל-אביב. בן לאב שהיה המנהל הראשון של מוזיאון תל אביב – אב תרבותי מאוד "שאפילו לבית שימוש היה הולך עם עניבה" – בורח מהבית, מתגייס לפלמ"ח בגיל שבע עשרה וחצי ויוצא להילחם את מלחמת העצמאות, היא מלחמת השחרור, היא מלחמת הנכבה – תלוי את מי שואלים ובכול מקרה, מלחמת ארבעים ושמונה – על התאריך עדיין מסכימים כולם.

הגעתי להצגה אחרי חצי ספר שהספקתי לקרוא. מחצית מהאפיזודות היו מוכרות לי. קודם להצגה לא הצלחתי להעלות בדמיוני איך אפשר להפוך את המונולוג של קניוק, הפיוטי, המדמם, מונולוג שמדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות (כמו בני מהרשק – הפוליטרוק הפלמחני"קי של קניוק מהספר) ללא חוט של עלילה, ללא דמויות עוקבות, למעט דמותו של הנער קניוק – למחזה.

באה נויה לנצ'ט, הבימאית והמעבדת, והראתה לי כיצד.
להקה של שמונה שחקנים צעירים (מהם אחד, רביע חורי, אליו עוד נחזור, פלסטינאי) על במה ריקה. ארבע בנות ארבעה בנים. בבגדים אפורים וגופיות אפורות ומכנסיים אפורים, לפרקים עם כובעי גרב על ראשם, לפרקים לא.
הם עוברים מאפיזודה לאפיזודה תוך כדי תנועה מסוגננת ופס קול פעיל ומעורב. מדי פעם פוצחים באחד משירי תש"ח אותם מביא קניוק בספר. בתחילת ההצגה בונה לנצ'ט רצף ארוך (מדי לטעמי) של סצנות הממחישות את אימי המלחמה על האיש הצעיר. החל מפרשת גיוסו והתנדבותו לפלי"ם, הלא הן פלוגות הים של הפלמ"ח וכיבוש קיסריה, דרך הקרב על הקסטל וקרבות נוספים בבאב אל וואד ובבית מחסיר. בהמשך ההצגה משלבת הבימאית אפיזודות נוספות מתוך הספר כמו המפגש של אביו של קניוק עם קרוב משפחה ניצול שואה שבא לתבוע ממנו את עלבונם של שארי משפחתו שנספו בשואה ואפיזודה מצמררת על הריגתו בשוגג של נער ערבי בידי קניוק עצמו, במקום חברו מהפלמ"ח שמאיים לשסף את גרונו של אותו נער. לאט לאט מביאה לנצ'ט את קהל הצופים לרגע השיא של המחזה – סיפור גירוש תושביהם הערבים של הערים רמלה ולוד והגחתם מהאופל של ניצולי השואה שהתיישבו במקומם.

חשיבותה של ההצגה הזו נעוצה בעובדה הפשוטה שהיא עושה בדיוק את מה שמבקשים מאתנו אויבינו המרים ביותר – הכרה בכך שמדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו היא הנכבה שלהם. ההצגה הזו מתחננת בפני קהל צופיה הלא מובלע, קרי: היהודים שחיים היום בארץ, להכיר בנכבה של הפלסטינאים, ומקהל הצופים של שני העמים היא מבקשת להבין סוף סוף, שהמציאות המורכבת בה אנו חיים איננה מורכבת משני נרטיבים שסותרים זה את זה אלא מנרטיב אחד שארוג מסיפורם של שני העמים.
שילובו של רביע חורי בהצגה מעניקה משנה תוקף לדברים הללו. אינני חושב שחורי הינו בחזקת הפלסטינאי מחמד של התיאטרון והלהקה, אלא שעמידתו על הבמה יחד עם עוד שבעה שחקנים ושחקניות ישראלים צעירים, העובדה שהוא מגלם הן ניצול שואה ששפתו מעורבת מיידיש ועברית גלותית והן לוחם פלמ"ח צמא נקם בערבים, מקרבת את הקהל לעבר נקודת המבט המיוחלת אותה מבקשים יוצרי ההצגה מהקהל לאמץ לו.

ההצגה פורשת את העובדות כהווייתן, עדותו של הקשיש קניוק על מלחמתו של הנער קניוק. ועדות זו מובאת בגוף ראשון מתוך המלחמה עצמה. אי אפשר להתווכח עם העדות הזו. לא יכול לבוא אדם ולטעון: לא כך היה, היה אחרת. קניוק מדבר וקניוק היה שם – לא אנחנו.

ובאשר למעשה הבימתי עצמו, הרי שהוא איננו חף מליקויים. לנצ'ט הולכת למעשה בעקבות עבודות של במאיות כמו רות קנר ורינה ירושלמי המקומיות או דוגמת הבמאי האנגלי הנפלא, סטיבן ברקוף: במה ריקה וחשופה עם מעט אביזרי במה, כאשר שמונת השחקנים אמורים למלא אותה בתנועה מסוגננת תוך העברת דמות הדובר משחקן לשחקן. אלא שללנצ'ט חסר דמיון בימתי מתפרץ ולי חסרה מידה של וירטואוזיות בעבודתה עם השחקנים. כך, לדוגמא, לנצ'ט עושה שימוש מזערי בשמונת הקיטבגים הצבאיים – שהם האביזר הבימתי הבולט ביותר על הבמה. רק באפיזודה של הילד ההרוג היא מפתיעה לפתע ומחלקת את דמותו של הדובר בין שני שחקנים וכך יוצרת דינמיקה מרתקת בין שני השחקנים לשאר הקבוצה. לנצ'ט מרבה להשתמש בפריזים והמעברים בין האפיזודות חוזרים על עצמם, אפילו לוקים בחוסר זרימה וברגע מסוים הדבר מתחיל לייגע.

אבל מעל לדיון, הטפל מעיקרו, באיכויותיה הבימתיות של ההצגה עומד ההישג העיקרי של המעשה התיאטרוני האמיץ של התיאטרון העירוני חיפה עליו הורחב בתחילת הדברים, דהיינו: האמירה החד משמעית לגבי המציאות המורכבת שבתוכה אנו חיים.
ההצגה איננה קוראת להכרה בזכות השיבה והיא איננה מציעה פתרון מדיני. אחרי הכול מדובר במעשה של אומנות ולא במניפסט פוליטי, אלא שיש בה רוחב יריעה היסטורי שמצדיק את קיומו של תיאטרון רפרטוארי מסובסד בארץ.

זוהי ההצגה השנייה שמעלה קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה. לאחר ההצגה "תופעות לוואי" שעלתה בתחילת השנה בבימוי של ארי רמז, הצגה שניסתה להגדיר את זהותם / מצבם / תודעתם של בני העשרים היום בארץ, בוחר התיאטרון העירוני להתמודד עם חומר גלם שהוא בחזקת חומר נפץ לכול הדעות.

ביציאה מהתיאטרון עמד יו"ר הדירקטוריון של התיאטרון, דני נישליס, ובחן היטיב את תגובות הקהל שיצא מההצגה. נדמה היה לי ששמעתי אותו אומר שהוא "משקשק" מתגובת הקהל. מה הפלא ? חיפה אמנם היא עיר מעורבת אבל אפילו בה, ברוח הימים האלה, התעוררה "תנועת מחאה ספונטנית" נגד העסקתו של איתי טיראן בתזמורת הסימפונית החיפאית בשל חתימתו על "מכתב אריאל".
תנוח דעתך מר נישליס, אם רק לעת הזאת של מתן האפשרות להעלות הצגה כמו תש"ח (וכן הצגות כמו "יוליסס על בקבוקים" שעלתה השנה על בימת תיאטרון חיפה) הגעת לתפקידך – את שלך עשית.

כיצד לחתום רשימה זו ? אני שואל את עצמי, כיצד לחתום אותה "נכון" ? ומחשבה אוטופית עולה במוחי: מי ייתן וההצגה הזו הייתה מסתובבת בבתי הספר שלנו, בזמן שב"תיאטרון החופש" של ג'וליאנו מר-חמיס המנוח בג'נין היו מעלים הצגה מקבילה, של הקניוק שלהם, הקניוק הנער הפלסטיני המתלהם שעבד אל-קאדר אל-חוסייני גרר אותו לקרבות הקסטל, והיו סובבים איתה בין בתי הספר בערי הגדה ובחוצות רצועת עזה.