ריטה ואני

כשנכנסו לבית צבי בשנת 83 היינו כולנו, לכאורה, על אותו קו זינוק, עם אותם חלומות של גדולה. כ 45 סטודנטים, רמכים  צעירים, יפים, בוטשים בחוסר סבלנות בקרקע, משפריצים סקס לכול הכיוונים, מוכנים להגיש את עצמנו לעולם – רק שיבוא ויאכל אותנו, ייתן בנו ביס ואנחנו בו – הו איך רצינו לאכול את העולם. מהתרגיל הראשון של ריטה בבית צבי הייתי בשוק. אני, שגדלתי על ברכי הפוריטניות הייקית של הקיבוץ, על בסיס השוויון והכבוד ההדדי בין אדם לזולתו, לא ידעתי מה לעשות עם בת אדם שהיה לה ברור כבר בגיל 21 (לערך), שהיא אחרת, שהיא שונה, שהיא שווה יותר ומכניסה את כולנו לכיס הקטן. 

גם אני חשבתי כך על עצמי במעמקי ליבי. גם אני חשבתי שאני מיוחד, שהאדם המסוים ששמו יהונדב פרלמן איננו יכול להיות חלק ממצעד האיוולת של האנושות, אלא חייבת להיות סיבה מיוחדת לביאתו לעולם. רציתי למצוא את הסיבה בשדה האומנות או יותר נכון, במקדש האומנות, או ליתר דיוק – במזבח האומנות עליו רציתי להקריב את עצמי. המזבח החילופי שבתוך המקדש החילופי למקדש המעט בו הסתופפתי בשנות ילדותי. את כול עוצמות הרגש והמחשבה שלי ניסיתי להביא למקום שבו לימדו אותי את הכול – רק הפוך ובעיקר: איך להפוך חומרים פנימיים במהירות ובאופן יעיל למטבע קשה ועובר לסוחר. 

מעולם לא הצלחתי לעמוד במקום שריטה נולדה בו, קרי, קדמת הבמה, עם עור חשוף ובערה משתוללת. הצלחתי לעשות זאת בחדרי חדרים, מול דף נייר תחילה ואחר כך על צג של מחשב. נותרתי עם חצי תאוותי בקצות אצבעותיי. אבל האדרנלין, המגע עם קהל, היכולת לרגש אנשים ב"זמן אמת" – את היכולת הזו לא העניק לי האל אלא לה, כליא ברק של בני תמותה. 

http://www.youtube.com/watch?v=trRO74kOFKo