אם לא אנחנו נגער בירושלים

ביום שלישי לפני שבוע, היום שאחרי השריפה, בשעה שש בבוקר, נכנסתי לאוטו ועליתי להר לעשות סיבוב. המראה היה הזוי. הברושים המפויחים בואכה כלא דמון עמדו עדיין בשורה.
נסעתי בתוך השקט הנורא בין הרכסים העשנים. האש הגדולה כבר כבתה אבל עדיין היו מקומות רבים בהם המשיכה האש ללחך את השורשים ועשן עלה מהם. הלכתי על ההר, הריח היה בלתי נסבל. לא ראיתי ציפור לרפואה, לא חומט או סימן חיים אחר. בדרך חזרה שמתי את קינדר טוטן לידר של מאהלר ונסעתי לאט מאוד. הרגשתי כמו בסרט של דיוויד לינץ'.

היום, למעלה משבוע לאחר השריפה, אחרי שירדו על אותו הר למעלה ממאה וארבעים מלימטר של גשם ביממותיים האחרונות, יצאתי לסיבוב נוסף. את שורת הברושים כבר הורידו ובסיבוב המוות, בו נלכד אוטובוס הצוערים, מישהו תקע דגל ישראל, הניח כמה זרי פרחים וגם העמיד רוג'ום מאולתר מאבנים מפויחות. בעוד כמה שנים וודאי יקימו שם אתר הנצחה עם שביל גישה לנכים אבל לעת עתה – משקיף הסיבוב החד על בתיו השרופים של קיבוץ בית אורן בדממה. 

הרבה מהשבילים של הכרמל נסגרו בסרט פלסטיק צבעוני אדום לבן. כי הרי הרשויות קראו לאנשים לא להתקרב להר שבער מחשש קריסה של עצים נוספים. החננו את המכונית בכניסה לחניון רקית ועלינו למעלה. האדמה עדיין מריחה כמו גיהינום אבל הגשם כבר שלף ממעבה האדמה לא מעט סיתווניות ורדרדות.

ביהדות, עד כמה שידיעתי משגת, ישנן שתי מצוות, הופכיות לכאורה, בין אדם לחברו: ללוות כלה לחופתה ואדם לבית עולמו. ברדיו ובעיתונות אני שומע איך נתניהו מצליח לחמוק מוועדת חקירה והתסריט כבר ידוע מראש. הזמן יעבור, ההלם ישקע. רק נציגי 43 המשפחות יישארו עם הכאב והם אלו שיובילו את המאבק לחפש מישהו שייקח על עצמו אחריות למחדל הזוועתי. ואני קורא לכם, המוני בית ישראל ובית ישמעאל: אתם שעליתם להר הזה ומציתם את הטוב שבו, אתם שיצאתם לשוח בין האלונים והאורנים, שחגגתם ימי הולדת לילדיכם, שטעמתם מטובו והתבשמתם בניחוחות שעלו ממנו – בואו. עכשיו בואו. בואו ללוות את אלפי – אלפי המתים שעומדים שם בדממה. בואו היו אתם קולם של עצי השדה. מפני שאם תעלו בהר הזה בימים האלה – גם אתם לא תוכלו להישאר אדישים.

כאשר עמדתי שם – בין העצים השרופים, עלתה במוחי המחשבה שייתכן וגם האיסור שהטילו הרשויות להסתובב בהר השרוף בא, לא רק בכדי לשמור על שלומו של הציבור אלא גם בכדי למנוע ממנו לראות במו עיניו את האסון הזה. ואני אומר לכל מי שקורא את הפוסט הזה, אפשר לנסוע בכבישי ההר השרוף בבטחה. אולי לא להסתובב ממש בתוך היערות אבל גם מה שרואים מהכביש די בו בשביל לעורר את הזעם הקדוש שצריך להתעורר בליבו של כול מי שאהב את היער הזה אי פעם.

בואו לראות את השריפה ששרף אלוהים. שריפה שהייתה יכולה להימנע בקלות לו היה מערך כיבוי סביר בארץ, לו היו מגיעות הכבאיות בשעה 14:00 בצהרי יום חמישי, השני לחודש דצמבר, כאשר דווח עליה לראשונה, כאשר הייתה עוד שריפה קטנטה של מעט גזם בשולי עוספייה.

בכנסת ביבי אץ-רץ והצליח כבר לארגן לעצמו פטור מוועדת חקירה וההמשך ידוע מראש.
הלוואי ויקום מערך מקצועי יותר של כיבוי, הלוואי והאחריות על שירותי הכבאות תעבור ממשרד הפנים למשרד הנכון . . . . אולי. אבל האסון הזה, שהתחולל על הכרמל יישאר יתום מאוד. ואני שואל: הרי כול אחד מאתנו, לו היה כושל באופן קולוסלי בתחום שבו הוא פעיל, האם לא היה משלם את המחיר ? האם לא היו זורקים אותו מכול המדרגות ?
ומה היה לנו כאן ? רשלנות פושעת וחוסר אחריות של כול מי שאמור לספק את השירותים הללו.
בשביל מה הרי אנחנו בוחרים בכול "נבחרי העם" הללו ? בשביל לספק להם משרות ? מכוניות ? פמליות של מאבטחים ומלחכי פנכה, משכורות ופנסיה או בשביל שיעשו בדיוק את העבודה הזאת עבורנו.

אם לא אנחנו נגער בירושלים על כול האודים שלא ניצלו מהאש – מי יעשה זאת ?