יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
*
כַּמָּה יָמִים קֹדֶם לְשַׁבַּת שׁוּבָה
חַשְׁתִּי גֵּרוּד בְּכָתֵף שְׂמֹאל
תְּפִלַּת הָעֲמִידָה שֶׁל אֲבִי
חֲזָרָה וּמִלְּאָה אוֹתִי הִשְׁתָּאוּת
בְּעָצְמַת סַגְפָנוּתָהּ וְיִסּוּרֶיהָ
וְשׁוּב רָצִיתִי לְהִמָּלֵט מִבֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל יַלְדוּתִי
לַחֲצַר הַמִּשְׂחָקִים, לַנַּדְנֵדוֹת וּלְאַרְגַּז הַחוֹל
שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא בַּקָּשָׁה וְלֹא תַּחֲנוּנִים
אֶלָּא רַק מָעוֹף מֻפְלָא וַחֲפִירוֹת סוֹדִיּוֹת
מתוך: "על פי הדיבור" 2007
שיר מופלא, למרות שבבית אבי מותר היה להימלט לחצר המשחקים – ובכל זאת יש בו בבית הכנסת משהו שילד מתקשה בו, איזה יסוד של חומרה – ואיך יבין ילד את המבוגרים שאצלם זוהי הרת עולם, שאצלם באמת לא ידוע מי לחיים ומי למוות, מי לרעב ומי לשובע?
עם השנים אני הופכת להיות הורי, עם תפילתם המיוסרת.
תודה מיכל על התגובה הרגישה.
מיכל,מה שסיפרת נכון גם לגבי.
באמת, אנו הופכים עם השנים והאילוצים
להיות הוריים החרדים בדאגה ובתפילה מיוסרת.
אין כמו זכרונות ילדות מתוקים מרירים… בית כנסת מול חצר משחקים.
תודה על הקריאה איריס.
היי יהונדב
גם אני זוכרת את התחושה של לברוח… גם היום אני חושבת שבית כנסת לא מתאים ללידים… אבל מרגילים אותנו למועדון הזה.
מצחיק א… עם הקטע הסיני… יש לי כזה ראש דיסלקטי… עכשיו הבנתי מסיני…
בנתיים להתראות
טובה
טובה. תודה על הקריאה אני רק לא מסכים איתך באשר לעניים ההתאמה. כמה מהחוויות היותר חזקות שלי בתור ילד היו בבית כנסת. בעיקר המוזיקה כמובן. . .
מזדהה עם הגישה שבית הכנסת בהחלט מתאים גם לילדים ומחנך אותם לשפה עשירה והאזנה מוסיקלית לניגונים היפים.
לילדים זאת הזדמנות להתחבק בתפילה ושירת רבים משותפת עם סבא או אבא , עם סבתא או אמא.
הנעימות מגוונות ומחחמות את הלב.
זה מרגש לשיר ביחד.
עד היום, יפי המוסיקה הנגינה והשירה בתפילה
הן שמושכות אותי להישאר ולא להימלט
לעיסוקים של יום חולין.
שיר מאוד יפה. אני לא באה מבית שהתפללו בו. פעמיים בשנה הלכנו לבית הכנסת של סבי, נתנו לו נשיקה ונשארנו בחצר, כל בני/בנות הדודים.שיחקנו ונשאר זכרון מתוק.
תודה לוסי. הצצתי באתר שלך וראיתי את הרישומים שלך. הזכירו לי ציורים יפניים. האם אני צודק ?
תודה יהונדב שביקרת.אמרו לי את זה לגבי העבודות שלי.אני חושבת שהשימוש בדיו עושה אותם ל"יפניים".אני לא מתיימרת לעשות קליגרפיה יפנית…
שיר נפלא יהונדב, מרגיש בו את המתח בין הפנים והחוץ.
שנה טובה
השיר כל כך גלוי לב וגורם להזדהות איתו,
עד שמהדהדת בי התחושה מילדות ועד היום
שעדיין קיים בי המתח האם להישאר בבית הכנסת
כל התפילה או להציץ בנוף ולפטפט בחוץ
ללא גינוני הטקס היפים והמוקפדים.
השיר ממש ביטוי לקיום הדואלי שלנו
בין מחוייבות למסורת ולהתרגשות הרוחנית
לבין הרצון הטבעי הקיים בילדים ובמבוגרים
לחופש מכבלים ואיסורים.
חצר המשחקים מאפשרת התנהגות חופשית וטבעית.
שבת שובה שלפני יום הכיפורים קיבלה עוצמה
עבורי במיוחד לאחר מלחמת יום כיפור.
תודה משה ושנת יצירה פורייה .
יהונדב,
יש הרבה פנינים בספר "על פי הדיבור" (בעיניי, הטוב בספריך), כמו השיר הזה, למשל.
שבת שובה היא השבת הפותחת את השנה החדשה. בעוד מתבקש עם ישראל ע"י אלהיו: "שובה ישראל עד ה" אלהיך", הדובר בשירך מבקש שיבה אחרת לגמרי. לא אל בית הכנסת, אלא אל מחוזות הילדות.
אל מול הסגפנות והייסורים הדובר מבקש מילוט מבית הכנסת של ילדותו אל חצר המשחקים של ילדותו. שתי הזירות מספקות מעוף והתחפרות. הבקשה והתחנונים בבית הכנסת הם מעוף רוחני והתחפרות בנפש, אבל הדובר מעדיף מעוף מסוג אחר (מופלא) בנדנדות דווקא וחפירות מסוג אחר (סודיות) בארגז החול.
תמהיל של אהבה ובקורת על בית הכנסת.
אחלה שיר לראש השנה.
השיר שלך מרגש יהונדב, כילד ואולי כבן / בת, קשה לראות את תחנוניו של האב, המתפרצים בתפילה, את העוצמות העולות בבית הכנסת, הנהי , אולי זו הסיבה שילדים בורחים החוצה ומוצאים מפלט במגרש המשחקים, מזלם שופר עליהם כשהוא נימצא (המגרש )והאב אינו מחמיר אתם.
תודה אורה אכן אכן על כל דברייך.
שחר מריו
קריאתך המעמיקה לא שומטת פרט מתוך השיר. כל כותב מייחל לקורא כמוך.
שתהיה לך שנה מצויינת מכל בחינה שהיא.
ועוד שאלה שחר מריו – האם אתה מכיר את שני ספרי הקודמים ?
שחר, אתה כל כך מייטיב
להתבונן בעיניים מקוריות
ולבטא בגילוי לב את התרשמותך
הייחודית והמרגשת מהשיר.
שיר יפהפה על נדנדת החיים. בין המאוויים פורקי העול וחופני הסוד לבין חובת החג המרתיעה. אבל הרי גם קסם הילדות הוא סוג של אשליה ומעניין שבחלק הראשון אבא חוזר אחרי שנים. נשאלת שאלה אם זה רק פחד, טראומה, ואולי געגוע? תמיד כשאני קורא את השיר הזה אני נזכר בסיפורים שהחרדים אוהבים לספר על ביאליק בישיבה שהיה משרבט על גב הגמרא או בשוליה שורות שיר. או בשיר הילדים העצוב שלו. "על החלון פרח עציץ כל היום הגנה יציץ, כל חבריו שם בגן, הוא לבדו עומד כאן." רני
רני
כמובן שזה געגוע. געגוע מגרד כאמור. ותהומות הייסורים של תפילתו. . . .מי יכול בכלל להבין דבר שכזה. . .
זה טוב שיש למה להתגעגע.
הגעגועים הם חלק מהזהות האישית.
יש אנשים שנחסכה מהם ילדות
שיש סיבה להתגעגע אליה.
למגיב/ה האלמונית. מקווה שאת/ה לא נמנה/ת על האנשים הללו.
בכל ילדות עם כל התמימות והשמחה
יש גם חוסר אונים ועצב
בשל הרצון לחופש מול האיסורים הרבים