במקום שהגעגועים ייחלשו, הם מתחזקים ומתעבים

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

למרות שעברה יותר משנה, אני עדיין מתגעגעת נוראות למוֹטֶל שלי. להריח אותו, לנשק אותו, ללטף אותו, לחמוד את גופו השמנמן ופרוותו הסמיכה והנוצצת. הוא היה כל כך יפה. כל כך מתוק. קראתי לו מופלטה מרוב שהיה מתוק.

 

עברה שנה וחודש. תקופה שבה איני חדלה להתייסר על המוות שהבאתי עליו. בבלי דעת, נכון. מרשלנות. מחוסר ידיעה. לו היה זה ילד, ייתכן שהיו כולאים אותי בעוון רשלנות. אבל הוא היה "רק" חתול. אז הוא כבר לא פה, ואני, שלקחתי את חייו בבלי דעת, לא נענשת. ומוטב, נענשת בכך שאין לי אותו.

 

את מוטל האהוב שלי ז"ל לקחתי מהגינה לפני 11 שנים. הוא התייתם מאימו, חי בגינה כמה חודשים, ניסה לשרוד, ויום אחד נפגע כנראה ממכונית, או נפל מעץ, והאגן שלו נשבר, וגם אחת הרגליים. מיד לקחתי אותו לרופא, ואחרי הניתוח אימצתי אותו.

 

הוא ועַבַּדָה הפרסי שלי לא אהבו זה את זה, אבל עם הזמן הסתגלו. בואו נאמר שהם "סבלו זה את זה". בחורף אהבו לרוץ זה אחרי זה ולהתכתש, לפעמים כמעט עד זוב דם. הם היו עושים "מכונת כביסה", ככה קראתי להתכתשויות שלהם, שבהן היו מסובבים זה את זה כמו צנטריפוגה. מסורסים, לא מסורסים, בנים תמיד נשארים בנים. לריב הם תמיד אהבו.

 

ולא תיארתי לעצמי שמוטל התינוקי שלי, שעד גיל תשע חי כתינוק מגודל, יוכל להתמסר ככה לחתול אחר. עד שהבאתי את חג'ג'. גור פרסי אפור בן חודש וחצי, שפעה מרוב געגועים לאמו, הפך לתינוק המאומץ של מוטל. הוא פשוט שש עליו. היה חובק אותו בזרועותיו ומלקק אותו. גידל אותו לתפארת. לימד אותו את כל מה שחתול צריך לדעת, וגם את מה שלא… ביחד הם היו עושים יד אחת על עבדה, ומציקים לו כמו שני ילדים שובבים שמציקים לאח בוגר.

 

לפעמים הייתי מביאה למוטל את חג'ג' הגור, אומרת לו: "הנה, קח את התינוק שלך," והארשת המתוקה שהיתה נשפכת על פניו לא תתואר ממש. נדמה שפניו אורו. עד כדי כך אהב את חג'ג' והיה מסור לו.

 

הוא, שהיה כה מפונק, כה לוחמני עם עבדה, זז הצידה בביישנות כשחג'ג' היה משתלט לו על צלחת האוכל. אפילו לא פוצה פה. פשוט הולך לצלחת אחרת. מוותר לקטן בכל דבר. דואג לו בכל. מגן עליו. מלמד אותו. אוהב כמו אימא.

 

היה תענוג לראות את מוטל וחג'ג' מתחבקים ואוהבים. גור פרסי זעיר בזרועות חתול לבן-ג'ינג'י שמנמן ובריא בשר, שהיה גרגרן גדול. אפילו יומיים לפני מותו חיכה בחוסר סבלנות מחוץ למטבח, שאביא לו את הדג הלבן שאהב.

 

ואני גרמתי בבלי דעת למותו של היצור המופלא הזה, המלא וגדוש באהבה תמימה וקדושה ממש. שהאיר את הבית בפניו המתוקות ובצבעיו הבהירים. שהיה מתוק יותר ממופלטה, יותר מעוגיות ג'ינג'ר, יותר מריבת חלב.

 

שבועיים וחצי הוא גסס בגלל חומר נגד פרעושים ששמתי על חג'ג'. לא לקחתי בחשבון את העובדה שהוא נוהג ללקק את חג'ג', ושהוא עלול לקבל הרעלה. או יותר נכון, ידעתי שזה עלול לקרות, כי באותה שנה ניסיתי עליהם כמה חומרים נגד פרעושים, והוא כבר קיבל מִינִי-הרעלה, ובמשך חודש היו לו בעיות במערכת העיכול והוא בקושי אכל, ורזה מאוד.

 

ולא ידעתי שמי שמרזה, הכבד שלו הופך שומני. וכשהוא חלה מהחומר, והווטרינר נתן לו אנטיביוטיקה שמסוכנת לבעלי כבד מוגדל ובעייתי, לא ידעתי. והכול היה כתוצאה ממערכת של חוסר ידיעה, רשלנות, ובעיקר, מרוב רצון להכחיד את הפרעושים שהציקו לחתולים. מרוב רצון להכחיד אותם, התעוורתי. לא נכנס לי לראש שמוטל מלקק את החומר הזה, הרעל, והוא עלול למות.

 

אבל הרע מכל קרה. בפעם הרביעית, כשאומנם שמתי את הטיפות נגד פרעושים רק לחג'ג' הקטן, מוטל ליקק אותו במרץ ברגע שלא ראיתי, והחומר החזק מאוד, ההרסני, נכנס לכל תא בגופו, והוא הלך ודעך במשך שבועיים וחצי, עד שבערב שבת אחד, לפני שנה וחודש, חזיתי במותו הנורא. כיצד התינוק המתוק שלי עובר שבץ, כפי נראה, ונופח את נשמתו הזכה כעבור דקות ספורות.

 

ואני כל כך אהבתי אותו. ועכשיו אין לי אותו. ובמקום שהגעגועים ייחלשו, הם מתחזקים ומתעבים.