חיה חיים טוטאליים

 

 

 

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

בראיון שעשה איתי רני יגיל למעריב, הוא שאל עוד הרבה שאלות שלא נכנסו כלל לראיון בשל חוסר מקום. אז אני מעלה את הראיון המקורי, למי שבא לו לקרוא.

מתי התחלת לכתוב?

בגיל ממש צעיר, 11 בערך. בהתחלה כתבתי אפיגונים לסופרים שאהבתי. היה לי סיפור אימה בשם "נער המעלית" שהיה אפיגון חביב לאדגר אלן פן. היו לי אפיגונים לאו הנרי. אחר כך נעשיתי יותר שאפתנית. קראתי את "שידה ושידות" של רחל איתן, שהיא סופרת שאהובה עלי מאוד עד היום, וכל כך התלהבתי, שבגיל 14 הפעוט כתבתי רומן שהיה אפיגון לרומן שלה! מובן שהוא נגנז…

 

מתי פרסמת את הסיפור הראשון שלך?

הרגשתי שאני ממש מתחילה "לכתוב את עצמי" בצבא. נתתי פעם לחברה משהו שכתבתי, ולא אמרתי שאני כתבתי, אמרתי שקראתי את זה באיזה מקום. והיא קראה ואמרה שהיא אוהבת את זה. וכעבור חודש, יום אחד היא הביטה בי במבט חודר ושאלה-קבעה: "זו את שכתבת את מה שנתת לי אז לקרוא, נכון?" עניתי שכן, והיא אמרה במין קול נבואי: "יעל, את תהיי סופרת!" מסתבר שהיא צדקה. אחרי הצבא הלכתי לסדנה של יורם קניוק ועמליה כהנא כרמון בבית אריאלה. אחר כך התפרסם סיפור שלי, שכתבתי בסדנה, במדור הספרות של מעריב, אצל משה בן שאול, שהיה אז העורך, ונתן לי את ההזדמנות הראשונה שלי. הייתי אז בת 23.

 

בסיפורים שלך יש יסוד קולנועי. ספרי קצת על אהבת הקולנוע שלך.

למרות שהתחלתי לכתוב בראשית גיל הנעורים, בכלל התכוונתי להיות במאית. חלומי בנעוריי היה לעשות קולנוע. מיד אחרי הצבא הלכתי ללמוד קולנוע בבית צבי, ובמשך 12 שנים, מגיל 24 עד גיל 36 הייתי מבקרת הקולנוע של עיתון "על המשמר" ז"ל. אלו היו שנים מרתקות, המון פסטיבלים לקולנוע בארץ ובחו"ל, לפגוש קולנוענים ושחקנים וכוכבים הוליוודיים, וגם שימשתי כשופטת בפסטיבלי קולנוע באירופה מטעם תא מבקרי הקולנוע הבינלאומי. אלו היו אחלה שנים. ממש מתנה אדירה ונדירה מאלוהים.

 

מניין צץ הרדיקליזם הפמיניסטי שלך והכתיבה ההולכת על הקצה, הפרובוקטיביות?

תמיד כששואלים אותי אם אני פמיניסטית, אני אומרת שנולדתי פמיניסטית. ונולדתי כזו, או נעשיתי כזו, בזכות אבא שלי, שלמרות שהיה גבר מזרחי כאילו פטריארכלי, בעצם נתן לי להרגיש שהכול מגיע לי, שאני הכי הכי בעולם. הוא גידל אותי כמו נסיכה. ואם את מאמינה שהכול מגיע לך, אז אוטומטית את פמיניסטית. כך אני תופסת את הפמיניזם, בצורה מאוד אישית ופרקטית. וברור שהתכנים האלה נכנסו לכל ספריי.

מצד שני, יש כמובן את שושלת הנשים הקורבניות והמדוכאות של משפחתי: אמי שעברה התעללות מינית, פיזית ורגשית בילדותה, שהיתה בת לאימא ונכדה לסבתא שגם הן היו נשים תורכיות מקופחות ומדוכאות מאוד. והיתה גם סבתי השנייה, הפרסייה, אימו של אבי, שבעלה הכה אותה, ואבי ראה כילד את אביו מכה את אמו, ונשבע שהוא לעולם לא יכה את אשתו ואת ילדיו, וגם עמד בזה, ובגדול! אבל כשאת רואה את שושלת הנשים הקורבניות האלה, שאינך רוצה בשום פנים ואופן להיות כמותן, אבל את מרחמת עליהן נורא, באופן טבעי את נוטה להתייחס אליהן באמפטיה, והמחאה על החיים הקשים שלהן באה לידי ביטוי בכתיבתך. וזה מה שקורה אצלי. אומנם אני אישה עצמאית, חזקה ואסרטיבית שחיה את חייה בדיוק כמו שהיא רוצה, במלוא החירות ובלי לעשות חשבונות לאף אחד, אבל לעולם לא אשכח שאני נצר לשושלת של נשים מדוכאות. בזכותן, אני יכולתי לצמוח אחרת ולמצות את עצמי, לעשות את מה שהן לא הצליחו ולהיות שופר לדיכוי שלהן.

 

אנשים אומרים לי לפעמים: היא כותבת נורא מגעיל, על דם, הפרשות, פציעות וכו'. את עושה את זה בכוונה?

מישהי כתבה פעם באיזו ביקורת, בעקבות הספר הראשון שלי,"יצאתי לחפש מחסה", שאני עושה דווקא כמו ילד שזורק ביצה על ראש של מבוגר. נדמה לי שאין טענה מגוחכת מזו בנוגע לכתיבה שלי. מעצם היות הכתיבה שלי "הולכת על הקצה", כפי שהגדרת אותה, אני דנה בנושאים שהם כולם "על הקצה", למשל מגדר, גופניות, מיניות וזהות מינית – ואלו הם נושאים קיצוניים, בוודאי בחברה כה שמרנית כמו שלנו, וְתוֹדֶה רני, שהחברה הישראלית עדיין מאוד מאוד שמרנית! עובדה שאת ספרי "רואות מכאן את כל העולם" מלמדים רק בחוג למגדר באוניברסיטה, ז"א בגטו המגדרי, ולא בחוג לספרות. כי הכתיבה שלי עדיין נחשבת "מגדרית", ז"א, קיצונית, חתרנית, בשוליים, לא מיין סטרימית. וזאת משום ששאלות של מגדר עדיין לא נחשבות קנוניות בספרות העברית. אחרי הכול, את מי מעניינות נשים ועולמן לעומת הציונות, המלחמות, הצבא, הכיבוש, הפוליטיקה, המצב, בקיצור, כל השאלות "הרות הגורל של קיומנו"?

 

למה שאלות של מגדר וזהות מינית כל כך מעסיקות אותך?

כי אני סבורה שהן בבסיס הקיום שלנו, אפילו לפני זהות עדתית או דתית. כל הקיום שלנו מותנה ומאוד סקסיסטי עדיין. מגדלים אותנו לפי אג'נדה של מגדר, ולא בהתאם לרוח האנושית והאלוהית החופשייה והמשוחררת. למרות מאה שנות פמיניזם אנחנו עדיין כבולות וכבולים, עדיין תוצרים ושבלונות של חינוך והתניות חברתיות, וכלום לא יעזור. אני חושבת שיעברו עוד הרבה שנים עד שההתניות הללו יתעממו. ולא שאני טוענת שגברים ונשים הם היינו הך, אבל הם גם לא שונים כל כך כמו שנדמה לנו. בקשריי האינטימיים עם גברים שאהבתי, הבנתי שהדמיון בין נשים לגברים אינו קיצוני כמו שנראה לנו, אלא שהחברה עדיין שמה עלינו כל מיני מגבלות מטומטמות שמגדילות את הפער. והלוא בשמיים אין זכר ונקבה, מה שאומר שאלוהים ברא אותנו יותר דומים משונים. ורק בעקבות הגירוש מגן עדן נוצר הקרע הזה בינינו. אז אני בונה על הדמיון שבינינו, ולא על הפער, שהוא רק תוצר לוואי של הורמונים. ברוח כולנו אחד, כולנו ברואי ה' וילדיו, כולנו נעשינו בצלמו כדמותו, ואין בינינו כל הבדל. ואם ננתח את הסמנטיקה, הלוא נאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", מה שאומר שהאלוהות היא זכרית ונקבית גם יחד, ולכן גם כל אחד ואחת מאיתנו. ההפרדה המלאכותית היא זו שיוצרת את שנאת החינם והעוינות בין גברים לנשים, ומובן שזה בא גם כעונש על כך שבגדנו ומרדנו בה'.

 

את עצמך הוטרדת מינית? הפכת לשונאת גברים?

איך אשנא גברים כשאבי היה אהבת חיי? מותו היה יום שחור בשבילי, וכאב שקשה לי להתמודד איתו עד היום, 15 שנים לאחר מכן. בנוסף, היה לי גבר שאהבתי אותו יותר מאשר את עצמי, גם הוא מת מזמן, והוא שוכן בי עד היום. אז כשאת חיה עם גברים כאלה נפלאים, כאלה רגישים, משכמם ומעלה, את מבינה שגברים הם לא אויבים של נשים, הם אוהבים של נשים, הם החצי השני שלנו.

טוב, לא כולם, כמובן, וזו הצרה. כי לצד גברים מדהימים שהכרתי, שהיו רגישים אפילו יותר מנשים ומלאי שאר רוח, נתקלתי גם בגברים שוביניסטים גסים, שמה שמדהים שהם בכלל לא מבינים שהם פוגעים בנשים, מעליבים אותן או מטרידים אותן. וכמו כולן גם אני הוטרדתי מינית, בעבודה בעיקר, במערכות עיתונים והוצאות לאור שעבדתי בהן וכמובן, במילייה הספרותי. יש מישהי שלא הוטרדה? הרי מקרה יצחק לאור ואשכר אלדן הוא בסך הכול הטריגר שהוציא לאחרונה, בעיקר ברשת, פרץ של עדויות של נשים על הטרדות מיניות, החל מדברים קלים בסך הכול, כמו שקרו לי, ועד מקרי אונס קשים. עכשיו, להסיק מזה שאם אנחנו מתלוננות על פגיעות שפגעו בנו זה הופך אותנו לשונאות גברים, זה עצוב מאוד, כי הלוא רובנו אהבנו ואוהבות גברים מאוד. החלק בי שמתקומם, ושבגללו כתבתי המון פוסטים בבלוגים שלי, הוא שהגברים החיוביים, הטובים, האוהבים, אלה שהם בעדנו, חייבים בעיני לעמוד לצידנו במאבק עד חורמה נגד האלימות נגד נשים, שבמקום להיחלש, רק הולכת ומתגברת מיום ליום.

אני אגיד לך מה הבעיה: זה לא שלרוב הגברים אין אמפטיה לנשים, יש להם, אבל מצד שני הם מרגישים מחויבים לגברים. יש את עניין האחווה הגברית, ולכן קשה לגברים לצאת נגד גברים אחרים. לכן, אם ניקח שוב את המקרה המושמץ של לאור, הרי כולנו בביצה הספרותית ידענו על התבטאויותיו הגסות כלפי נשים ושתקנו. נשים מפחד, גברים בגלל שלא נעים לצאת נגד חבר, למרות שאתה יודע שהוא נאחס. זה לא שחבריו לא ראו כיצד הוא מתנהג עם נשים, אבל הרי לא תצא נגד גבר אחר, אחרי הכול הוא "משלנו".   

 

האם את מרגישה שקופחת למול סופרות שעוסקות בתמות דומות ונראות כחלוצות פוסטמודרניות, אורלי קסטל-בלום, למשל?

אני לא אוהבת להרגיש מקופחת או להגדיר את עצמי ככזו. מה שכן, ברור שטופחו כאן בכוח כמה אלילים שזכו לתמיכה רחבה מאוד מהממסד הספרותי ומצד עורכיהם הבולדוזרים שדחפו אותם חזק מאוד לקדמת הבמה. אני לא זכיתי לזה, אז באופן טבעי הוזזתי לשוליים. מה גם שהכתיבה שלי חתרנית וקיצונית וכמו שאמרת, לא הכי "נעימה לעיכול". אולי בגלל שאני מרבה לעסוק בגופניות בוטה, במיניות ובסוגיות של מגדר שעדיין לא נכנסו לזרם המרכזי. אל תשכח שגם מבחינה ספרותית, כמו מיתר הבחינות, ישראל עדיין מדשדשת במאה ה-19. ברגע שספרות של נשים שעוסקות במגדר תצא מגטו החוג למגדר, ויתחילו ללמד אותה בחוג לספרות, נדע שמשהו משמעותי קרה.

 

את ידועה כפעילה ברשת בענייני ספרות. האם את מאמינה שהקריאה והספרות יעברו אל הצד הדיגיטאלי?

עם כל אהבתי לספרים מנייר, להריח אותם, למשש אותם, אני לא רק בטוחה, אני יודעת בברור שהעתיד שייך לספר האלקטרוני. בתוך שנים ספורות הוצאות הספרים ייאלצו לעבור מהפכה רצינית בחשיבה ובמעש, ולמצוא דרך לשווק ספרים כקובצי מחשב לספר האלקטרוני. ויש לכך צד נפלא: מאחר שלא יהיו יותר הוצאות על נייר, הדפסה, מחסנים, מפיצים וחנויות ספרים, ההוצאות יוכלו לשווק ישירות באתרים שלהן קובצי מחשב של כותרים, בעלות נמוכה, וכל אחד יוכל לקנות בזול ולהטעין את הקובץ לספר המחשב שלו, ולקרוא במיטה או בים או במטוס, כמו שאנחנו רגילים. ואנחנו הסופרים, נוכל לקבל קצת יותר מהנתח, שהולך היום לכל מוצצי הדם מסביב. אבל כמובן, בתנאי שלא תהיה שוב קרטליזציה כמו שקורה בתחום כיום.   

 

כיצד מתקשר "הטומטום", האנדרוגינוס, אל הרומן החדש שלך, כמו גם אל הביוגרפיה האישית שלך?

כל ילדותי גדלתי תחת "סוד" שהבעית אותי. ואני אומרת "סוד" במירכאות, כי אצלנו כל הסודות האיומים סופרו לכולם, כאילו בשו-שו, אבל בעצם הילדים תמיד שמעו הכול. והסוד היה העובדה שלאבי הייתה אישה ראשונה לפני אמי. ותמיד אמרו אצלנו בבית שאחרי הנישואים התברר שהיא לא אישה, ולכן אבי התגרש ממנה. ואת כילדה לכי תביני מה זה "לא הייתה אישה"! זה סקרן אותי עד מוות, וכל השנים דמיינתי לי "מה יש לה שם למטה".

כשקצת גדלתי התברר לי שבשנת 1935, כשאבי היה בן 20, בחור פרסי דתי וחסר כל ניסיון מיני משכונת נחלת ציון שבירושלים, הוא שודך לבחורה אשכנזייה דתייה משכונת שערי חסד. זה היה מוזר שמשדכים אשכנזייה למזרחי, אבל אבי התלהב ממנה כי הייתה "לבנה". רק אחר כך התברר למה שידכו אותה ל"מזרחי בזוי" ועני. לאחר הנישואים הסתבר שהיא "טומטומית", כלשון הדתיים, או אנדרוגינוס בלשון התורה, או אינטר-סקס בלשון ימינו.

אז תמיד היה ברור לי שהמיתולוגיה המשפחתית המטורפת הזו תיכנס לאחד מספריי, מה גם שאני בודקת באמצעותה את השפעת הסוציאליזציה על המגדר. הנה אישה שבעצם אינה אישה (למעשה היא הייתה גבר עם אברי מין כלואים, שגידלו אותו כאישה כי לא הבינו שהיא גבר), שהפך להיות אישה מדוכאת ביותר, שגורשה על ידי בעלה כי אין לה "חרירים" כמצוות ההלכה, ואחר כך נאלצה להתחתן עם אלמן רשע שרצה משרתת שתגדל את ילדיו. איזו טרגדיה איומה. הרי לו הבינו את מה שמבינים היום, שהיא בעצם גבר עם אברי מין כלואים, והיו מגדלים אותה כגבר, בואו נודה שחייה היו הרבה יותר טובים. ואילו כך היא חייתה חיים של אישה מדוכאת, מושפלת ומוכה. ולכן השתמשתי בדמות כזו, של גבר שגודל כאישה, כדי להדגים את העובדה שהכול עניין של סוציאליזציה בחיינו, לא של מגדר. והלוא זו אינה דמות בדויה, זה אדם שחי במציאות! מה יותר משכנע מזה כדי להדגים את הקיפוח והדיכוי שעברו ועדיין עוברות המון נשים ברחבי העולם בגלל שיש להן כּוּס ולא זין?

 

את ואימא בבית המשוגעות. האם קיים השיגעון במשפחתך? ואיך אתן מתמודדות איתו לאורך השנים?

הטראומה הגדולה של חיי היא העובדה שחייתי בצל של אחות גדולה, נכת נפש. הוריי לא ידעו איך להתמודד עם זה, וצריך גם לזכור שאלו היו זמנים אחרים, שבהם טיפול נפשי לא היה לגיטימי כמו היום. והוריי גם חששו, ובצדק כנראה, להכניס את אחותי לבית חולים לחולי נפש. היום אני מבינה אותם, כי המצב בבתי החולים לחולי נפש, במיוחד בשנות השישים-שבעים, היה איום ונורא, הייתה אלימות קשה וסיממו וקשרו את החולים. מאחר שיש לי דודן שגם הוא סכיזופרן, שאושפז בשנות השישים והוא קבור שם עד היום, בגיל 60, אני יודעת על מה אני מדברת.

מצד שני, לחיות כך, כילדה, עם אחות סכיזופרנית שלא טופלה בכלל, היה גיהינום. מה גם שבנעוריי אני גידלתי את בתה הקטנה, שהרי אחותי לא תפקדה ולא יכלה לגדל אותה. והוריי התנהגו כמו ילדים קטנים והלכו לאיבוד בכל ההיסטריה. אז הייתה מהומה וטירוף אחד גדול בבית, ואני נאלצתי לשמש כמין הוֹרֶה להוריי, וכנערה, כמעט ילדה, הייתי אם לאחיינית שלי – ילדה שמגדלת ילדה. זה לא היה קל, והשאיר בי המון משקעים רגשיים. מצד שני, זה מאוד ביגר אותי ואולי גם העשיר את נפשי, ואולי בגלל זה אני סופרת, מי יודע.

מה שכן, היום שוב "חזר אלי הכדור", לצערי. מזה כמה שנים שאמי לא יכולה לטפל באחותי נכת הנפש, כי היא עצמה בבית אבות. אז אני ואחותי השנייה לקחנו אפוטרופסות על אחותנו הגדולה, ואנחנו מטפלות בה, וזה כל כך קשה, וההתמודדות היומיומית מול הממסד האטום כה מתסכלת, שרק על זה אני מתכננת לכתוב ספר.  

 

על בסיס מה ייסדת את הרומן הנפלא שלך על שתי הילדות, רחל הגדולה ורחל הקטנה, "רואות מכאן את כל העולם"?

הוא מבוסס על ילדותי ליד חוף ימה של תל אביב, בצפון שהיום נקרא "הישן", ליד מלון הילטון, בשנות השישים, בואך השבעים. המטרה היתה כפולה: מצד אחד רציתי לתאר את חיי הילדים בתל אביב של פעם, אבל לא כנוסטלגיה, אלא כתיאור חד וקשה על ילדות באשר היא ילדות, שבעיני היא אינה פרק קל בחיים, נהפוך הוא. בנוסף, רציתי לבדוק את ההתפתחות של ילדה לנערה, בטווח העדין הזה של המעבר מגיל החביון לגיל הנעורים, וכיצד מוכתבת ונוצקת לתוכה "הזהות הנשית".    

 

את כותבת כל יום?

אני מאוד איטית ויסודית בכתיבת פרוזה. מלבד ספר אחד, "רואות מכאן את כל העולם", שכתבתי במשך שנה, את שאר ספריי כתבתי במשך שנים. את "סוף סוף רומן" כתבתי במשך שבע שנים, ואת "אני ואימא בבית המשוגעות" כתבתי במשך עשר שנים. והיום אני עובדת כבר כמה שנים על שני רומנים, שמי יודע מתי אגמור.

אבל מאחר שעבדתי שנים בעיתונות, אני רגילה לכתוב רשימות וביקורות על בסיס יומיומי. שנים הייתי מבקרת קולנוע. שנים גם כתבתי ביקורות ספרותיות, לכל העיתונים וכתבי העת כמעט. ובארבע השנים האחרונות אני כותבת לבלוגים שלי, גם ל"בבננות בלוגס" שאני אף מנהלת, וגם ל"רשימות". וכאן, בכתיבה רשימות וביקורות, אני בהחלט כותבת מדי יום. אבל בעיני יש הבדל ענקי בין כתיבת רשימות ורצנזיות לכתיבת פרוזה. כתיבה ספרותית היא קודש בעיני, ממש כך, לעומת כתיבה עיתונאית שהיא יותר טריוויאלית. זה כמו ההבדל בין חולין לשבת. 

 

 

חברים סיפרו לי שאת לא אוהבת לצאת מהבית. זה נכון?

דווקא מאוד לא נכון. אני מאוד מאוד אוהבת לצאת ולבלות. אבל לצערי בשנתיים האחרונות אני סובלת מבעיות רפואיות שונות, "בעיות של נשים", מה שנקרא, וזה גורם לכך שלעיתים קרובות אני לא מרגישה טוב, ולכן אני נאלצת להיות פעילה חברתית הרבה פחות מפעם. כי פעם תמיד יצאתי, תמיד ביליתי, כל הזמן סרטים, בתי קפה, מסעדות, ברים, קניות, נסיעות. בתקופה די ארוכה בחיי ביליתי הרבה יותר מכפי שהאדם הממוצע יבלה כל חייו.

 

חלומות. מה החלומות שלך.

אולי זה יישמע מוזר, אבל האמת שאני רוצה להתאחד עם אבי שבשמיים, לא אבי הביולוגי כמובן, אלא האב והאם של כולנו. זו באמת הכמיהה הכי עמוקה שלי. אני אדם מאוד מאוד מאמין, ואני חושבת שזו מתנה שקיבלתי מאלוהים – מתנת האמונה. וכמובן, זה קשור גם באבי, שכה אהבתי וכה אהב אותי. הוא היה איש מאמין, וזה עזר לי לראות את האלוהות באור אוהב, תומך, מכיל ומחבק. אז עמוק בתוכי זו הכמיהה הכי גדולה שלי – לחזור לחיק ההורה הגדול שלנו ולהתאחד איתו. עברתי הרבה בחיי, ראיתי הרבה, עשיתי הרבה, ולכן משהו בתוכי כבר רוצה להתאחד עם אלוהים.

 

מה יחסך לספרות מדע בדיוני ופנטזיה?

מחבבת וקוראת לפעמים, אבל לא באופן גורף. יום אחד קראתי את "פרנהייט 451", וראיתי שיש המון דמיון בינו לבין "סוף סוף רומן" שלי. בעיקר אני מאמינה שסופרי המד"ב הם העתידנים האמיתיים שלנו. ואם ישנם ספרי מד"ב יפים ומעמיקים, כמו של הרוקי מורקמי בראשית דרכו, אני מסוגלת לבלוע אותם כמו גרעינים. 

 

אני זוכר פוסט שלך שעסק בחנויות ממתקים. מה זה אוכל בשבילך? האם הוא משחק תפקיד מרכזי בחייך, כמו בחיי?

שוקולד ועוגות הם החולשה הכי גדולה שלי והאהבה הכי גדולה שלי. במילים אחרות: אני מכורה לשוקולד!!!! זה חמור ממש. אני מוכנה לרצוח בשביל פרלינים של טוישר ממולאים בשמפניה, ואם יש לי עוגת שוקולד-קצפת במקרר, המוח שלי נמחק, אני חושבת רק עליה…

 

 

ברומן החדש לגיבורה יש ילד והיא קוראת לו "המפלצון". היית רוצה ילד?

לא, ממש לא. והיום אני אפילו יותר ויותר שמחה על כך ושלמה עם החלטתי לא להביא ילדים לעולם, ואף כתבתי על כך בהרחבה במאמר שראה אור באנתולוגיה "פשוט זה לא" (עם עובד, 2009) בעריכת בועז גאון ואפרת מיכאלי. במשך שנים ספורות בראשית שנות השלושים לחיי חשבתי על זה עמוקות, אבל החלטתי שלאור מחלות הנפש הקשות במשפחתי, אני לא אביא ילד לעולם, כי אני לא מוכנה להמר על חיים של ילד. ברור שפחדתי שייצא לי מין "מפלצון", ולכן בספר, הגיבורה כל הזמן חוששת שהילד שלה פגום.

בנוסף, אני גם מאמינה שהורים צריכים לתת לילדיהם את הטוב ביותר, ואני לא בטוחה שאני יכולתי לתת לילד שלי את הטוב ביותר, מכל בחינה, ובעיקר מבחינה רגשית. ונכון, הקריטריונים שלי מאוד מחמירים, ואני אף מאמינה שבעתיד ייקבעו קריטריונים להורות, והורים יחויבו ללמוד הורות, והולדה לא תהיה יותר תהליך אוטומטי, אלא משהו שנבחן ומטופל עמוקות. לאור מצב הילדים בימינו שרק הולך ומידרדר, אני מאמינה שעוד יבינו על מה אני מדברת.

 

באחד הפוסטים שלך כתבת על אהוב שלך, בן זוג שמת בטרם עת. גם כאן ברומן החדש המוטיב הזה חוזר, רק שכאן היא נזנחה על ידי האהוב. האם תוכלי להרחיב ביוגרפית בנושא זה? מציאת בן זוג היא שאלה שמעסיקה אותך?

מותו של אהובי, אדם ז"ל, היה בשבילי טראומה קשה מאוד. זה בעצם להתאלמן, למרות שלא היינו נשואים רשמית. כל כך אהבתי אותו, שמותו כמעט הרס אותי. היו לילות שלמים שבהם לא יכולתי להירדם מרוב בכי, אז הייתי שותה כוסות מלאות בוויסקי או וודקה או קוניאק, לא כוסית, כוס גדולה של מיץ, אתה קולט? מלאה באלכוהול! רק כדי שאוכל להירגע מהבכי ולהירדם. ואחר כך הקימה בבוקר לָרִיק הנוראי, ועוד עם הנגאובר… לכן המוטיב הזה מופיע ב"סוף סוף רומן", שם הגיבורה מאבדת את בעלה ואחר כך גם את אהובה, וכמובן, גם ב"אני ואימא בבית המשוגעות", שהאהוב נוטש. מבחינתי, נטישה היא הדבר שהכי מפחיד אותי, ולכן מותו של אהובי היה כמו גזר דין מוות בשבילי. לא בטוח שהתאוששתי ממנו עד היום, למרות שעברו הרבה שנים מאז. גם לא הצלחתי לאהוב שוב כמו שאהבתי אותו, למרות שהיו עוד כמה גברים בחיי. אני אדם מאוד טוטלי, מרגישה הכול הרבה יותר חזק מרוב האנשים. ומבחינה מסוימת אולי זו הטרגדיה של חיי, כי כמו שאני אוהבת טוטלית, כנראה שאני גם מתאבלת טוטלית.

 

 

והנה הראיון המקורי ממעריב, שהועלה גם לאנרג'י