קשור אותי אהוב אותי?

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

שמעתי שספר שהסעיר את אמריקה, "50 גוונים של אפור", עומד לצאת בעברית, ומאיים להחריד את קרומי הבתולין המטפוריים של אימהות ארצנו.

 מקריאה חפוזה ברשת על אודותיו, הוא עושה לי רושם של גרסה גרועה ומטומטמת במיוחד לסרט המעולה "המזכירה", שאם כבר מדברים על יחסי סאדו-מאזו, היה היצירה שעשתה זאת בהכי הרבה חן, ואפילו נגעה ללב.

 לכן, לא ברור מדוע מישהו יתרגש מספר כזה, ויתרה מכך, מדוע הפך לרב מכר. לי עצמי יצא לערוך כמה זבלונים מתורגמים מן הסוג הזה לפני כעשור פלוס, כשעבדתי בהוצאות שמוציאות לאור ספרים מהסוג הזה.

 היו כל מיני ספרים כאלה שערכתי, שזכרוני הרופף שכח מזמן. מה שנשאר לי מהם בזיכרון הם מכשירי עינויים שגברים סדיסטיים מענים בהם נשים. הספר הבולט שבהם, שמשום מה נחשב לספרות ולא לזבלון (למרות שגם הוא לא יותר מזבלון), היה ספר בשם "עשר ממזרות", שאגב, אני היא זו שהעניקה לו את שמו העברי.

הוא עוסק בבחורה הנשואה לבחור טוב ומהוגן, שנסחפת בחזרה ליחסים סאדו-מזוכיסטיים עם המענה שלה, שחטף אותה בגיל 15 מהרחוב והפך אותה לשפחת מין לקליינטים עשירים וחובבי משנתו של המרקיז הידוע לשמצה.

 הסאדו-מאזו שם הוא כבד במיוחד, ולא יבייש סרטי הארד-קור מהגרועים שבנמצא, ונראה לי שמה שעשה שם את ההבדל בינו לבין רומן רומנטי סאדו-מזוכיסטי כמו "50 גוונים של אפור", הוא שב"עשר ממזרות" מופיע בעומק התמונה עברה המנוצל של הבחורה, שבילדותה עברה התעללות מינית קשה בידי אביה החורג.

 מחברת הספר, ברברה בל, נתלתה בתירוץ הכמו פמיניסטי (שהיא לכאורה מבררת את היסודות בנפשה של אישה סאדו-מזוכיסטית, הגורמים לה להיהפך לכזו), כדי לייצר רומן פורנוגראפי ותו לו, במטרה לעשות בוחטות של כסף. האמת כמובן היתה שגם ספר זה לא היה יותר מפורנוגרפיה דוחה.

 ומדוע אני נדרשת לאותם ספרים סליזיים שערכתי בראשית ימיי כעורכת ספרים? כי אינני מבינה מדוע כה רטטו הוואגינות של נשות פרברי אמריקה כאשר נתקלו ב"50 גוונים של אפור", ומדוע הוא הפך את מחברתו לרבנית-מכר, אם כל שנה יוצאים במערב טונות של ספרים מגוחכים ופתטיים כמוהו?

 לא ברור. ממש בלא ברור. לפעמים קשה מאוד לפצח הצלחה של רב מכר, כאשר בשוק מסתובבים טונות של תואמים סיאמיים שלו.

 מכל מקום, כרגיל ניתן רק להתרשם מהקרתנות האנושית, שמציצה בפחד ובמשיכה על "סטיות" שהיא מכירה רק מן השמועה. זה הזכיר לי פרק בסדרה הריאליטי "בואו לאכול איתי", שהפגישה חמישה אנשים שונים בתכלית שאינם מכירים זה את זה, לחמש ארוחות ערב.

 באחד הפרקים אומרת עוזרת הבית מבת ים שהיא "מקווה שיהיו בין האורחים גם הומואים, כי היא מתה להכיר אחד כזה." ואכן, כמה היא מתרגשת כשהיא מגלה בין האורחים את "הספסימנט" ההומואי – ואוו, איזה תגלית מרגשת בעבור עוזרת הבית מהפרברים.

 זה הזכיר לי גם את הסיורים הליליים באזור התחנה המרכזית הישנה שעורך יוצא הריאליטי וכתב הפלילים בעבר, בוקי נאה, בעבור מורות, קיבוצניקים, מושבניקים משופמים ויוצאות החוג למקרמה במתנ"ס, שמציצים בפליאה מעורבת בסלידה בזונות שהוא מעביר בפניהם בסך, משל היו בבונים בגן חיות. 

 כל זה גורם לך לחשוב מחשבות נוגות ומעציבות מאוד על האנושות הלוקה בשכלה, ויתרה מכך, מעוכבת ומאותגרת כל כך באינטליגנציה הרגשית שלה, שאינה מורכבת משום 50 גוונים של אפור, אלא משחור-לבן בלבד.