האמת שעולה על כל בידיון

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

איך להפוך כתיבה אוטוביוגרפית בבלוג לאוטוביוגרפיה ספרותית

בעשור האחרון אני נמשכת יותר ויותר לחומר תיעודי, בעוד שפעם אהבתי יותר פיקשן. זה התחיל עם סרטים דוקומנטריים, שאני מסוגלת לצפות בהם מבוקר עד לילה, והמשיך באוטוביוגרפיות ספרותיות. ואינני מתכוונת כמובן לאוטוביוגרפיות של מצביאים וכאלה ולכל מיני אלבומי ניצחון. הכוונה לאוטוביוגרפיות ספרותיות משובחות, כגון "מוות רך מאוד" של סימון דה בובוואר.

עם השנים אני חשה שהדיבור הישיר מדבר אלי מאוד, ושלעיתים הוא אפקטיבי, נוקב וחזק יותר מסיפורת. לפעמים יש סיפורים אישיים כה חזקים, ואם יודעים לספר אותם נכון הם יכולים להפוך ליצירה ספרותית לא פחות חזקה ומשמעותית מספרות פיקשן במיטבה.

כבר הזכרתי כמה פעמים את ספרו של שי גולדין, "הבן הטוב", שלפחות בחציו הראשון מרשים מאוד מבחינת השימוש שהוא עושה בז'אנר. כתיבה ישירה שלא מתחכמת, לא מסתתרת מאחורי דבר: ככה, בַּפָּנִים, במלוא הכאב, כמעט בהתערטלות גמורה. ואני מעריכה את זה, וזה מדבר אלי.

בעקבות הכתיבה בבלוגים שלי זה ארבע שנים, מצאתי את עצמי נמשכת מאוד לכתיבה הזו, הנקייה מכל סרק, הבוטה אפילו, הנוקבת. ואני מוצאת את עצמי נמשכת לזה ככותבת וכקוראת גם יחד. 

מובן שרוב הכתיבה שנכתבת לבלוגים, על אף שהיא אוטוביוגרפית, אינה ספרותית. הלוא זה ברור מאליו. איש לא ציפה ממנה להיות ספרות, שכן בלוג הוא קודם כל כלי ביטוי אישי וקטן של כל מי שרוצה להתבטא בכתב ולספר על עצמו ועל חייו. יש שעושים זאת טוב יותר, יש שפחות. אני למשל גיליתי כמה כותבים החביבים עלי ברשת, כולל כאלה שאינם כותבים מקצועיים בכלל, ולמעשה כותבים רק להנאתם הצרופה.

מה שכן, למרות שכתיבה לבלוג היא וולונטרית, לא מוזמנת ובטח שלא מחייבת מקצועיות, ניתן להשתמש בה כמקפצה לכתיבת ספרות אוטוביוגרפית. אני מנסה לעשות את זה בעצמי, וגם לימדתי את זה לתלמידיי ב"קמרה אובסקורה", כאשר ניסינו למנף סוגי כתיבה שונים ולהתאים אותם לרשת. כתיבה בלוגרית יכולה להתפתח לספרות, לפעמים דווקא מהדו-שיח עם הקוראים והמגיבים, ולעיתים אפילו עם המתגרים והתוקפניים שביניהם.

לי עצמי זה קרה בעקבות סדרת רשימות שעשיתי בבלוגי ב"רשימות" נגד ילודה אוטומטית והצורך בפיקוח על התחום. קיבלתי המון על הראש, כי הדעות שלי חריגות, בוודאי לגבי בארצנו הפוריטנית. אלא שהרשימות הלכו והתפתחו, הלכו וצברו תאוצה, עד שקיבלתי הזמנה מבועז גאון למאמר אישי על הנושא לאנתולוגיה שלו, "פשוט זה לא" (עם עובד, 2009).

כך, מסתם רשימות אישיות שלי, שהיו בחלקן כתיבה על משפחתי ובחלקן פובליציסטיות, יצאתי למסה אישית, שאם להאמין לדברי המבקרים, כנראה שנגעה בהרבה לבבות. אז אולי הצלחתי לעשות כאן את החיבור המשונה הזה: למנף כתיבה לבלוג לכתיבה אוטוביוגרפיה ספרותית.

היום אני חשה שעל משפחתי, למשל, ובעיקר על אחותי הגדולה, נכת הנפש, אני מסוגלת כנראה לכתוב רק בכתיבה אוטוביוגרפית ישירה. יש לי תחושה שזה יהיה הכי יעיל, ושכל מיני ניסיונות שעשיתי כאן בבלוג בכתיבה על משפחתי ועל אחותי, יכולים לעזור לי בבוא היום בכתיבת אוטוביוגרפיה ספרותית. 

זו גם הסיבה שתמיד קראתי כאן לאנשים לנסות את זה, וקיוויתי שאולי זה יקרה גם בבלוגיית סופרים ומשוררים, שעל פי רוב מעדיפים לפרסם מהפיקשן שלהם. איכשהו אני מרגישה ומאמינה שבאזור האפור הזה של הבלוגיות, יש משהו שיכול להתפתח ליצירה, גם אם מדובר בכתיבה מאוד אישית על עצמך.