המתנקשת העיוורת

זה לא סוד שמרגרט אטווד היא אחת הסופרות האהובות עלי. כבר הזכרתי את זה וכתבתי על כך כמה וכמה פעמים. עכשיו, סוף סוף יצא בעברית הספר שלה "המתנקש העיוור" (זמורה ביתן).

קראתי אותו כבר בשנת 2000, כשראה אור. עכשיו קיבלתי אותו מההוצאה, ועדיין לא צלחתי את כל חמש מאות ומשהו עמודיו, אבל אני עדיין זוכרת את העלילה המרתקת והמורכבת, היושבת של שלושה רובדי זמן ומקום: קנדה של שנות התשעים, קנדה של ראשית המאה עשרים עד שנות הארבעים חמישים, ומעשייה מדע בדיונית מרתקת שנשזרת בעלילה באמצעות פקחותה המדהימה והבלתי הרגילה של אטווד.

לפי תמונתה הידועה לציבור, לאטווד יש עיניים חודרניות מאוד, בדיוק כפי שהיא מצטיירת דרך עט הסופרים שלה. עיוורת היא בטח לא, להפך, ערה לכל גווני אנוש ומצוקותיהם הנפשיות. אבל איך ספק שהיא יודעת להתנקש בקורא, ממש לנקב את לבו.

בעיני, "המתנקש העיוור" הוא הטוב שבספריה, אולי למעט "עין חתול" הדי אוטוביוגרפי שלה, על ילדותה בקנדה של ימי המלחמה העולמית השנייה. שלא לדבר שאין ספק שהיא הסופרת הכי משובחת שיצאה מקנדה המשמימה, למרות שהיא עצמה צוחקת לא אחת בספריה על ארצה המיובשת, והיא עושה את זה ברוב שנינותה גם בספר הזה.

לאחרונה ראיתי סרט אקשן קנדי שעשו מספרה "הכלה השודדת". היה מבעית בטיפשותו. הפליא אותי שאטווד הסכימה לגרסה קולנועית, שממש סחטה הכול מהספר המורכב והפכה אותו למותחן בגרוש.

לא זכור לי אם אטווד כבר הייתה מועמדת לפרס נובל לספרות או לא. נדמה לי שכן. ואם טרם הועמדה, בוודאי תועמד. אני מקווה שהיא גם תזכה, למרות שבריא לי שהסיכויים לכך קלושים למרות שזה מאוד מגיע לה.

לא רק שהיא גדולת סופרות קנדה, ובעיני אחת הסופרות הענקיות בעולם, היא גם אחת הסופרות הכי פמיניסטיות שאני מכירה, שלא עושה בושות מהמונח הצולע "ספרות פמיניסטית". מובן שלקרוא לה "סופרת פמיניסטית" זה להקטין את רוחב היריעה הספרותי שלה, את העלילות הבארוקיות שהיא ממציאה מנבכי מוחה המשובח, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שהיא אבן דרך לכל הסופרות מהדור הצעיר יותר שבאו אחריה. 

נתקלתי בספר שלה לראשונה עם צאתו לאור בארץ של  "מעשה שפחה". לא הטוב שספריה, אבל כבר שם ניכר תאבונה לעלילות בדיוניות עם טעם מד"בי לא טכנולוגי, שחביב גם עלי. היא משלבת אותו בצורה הרבה יותר מתוחכמת באחת העלילות המצטלבות של "המתנקש העיוור", באותו עולם עתידני מוזר ואלים שהוא אחד מעלילות הרומן.

 אטווד היא לא הסופרת הכי קלה לתרגום. כשמתרגמים אותה לעברית מאבדים רבות מן המשמעויות הכפולות והמכופלות שיש למשפטיה, שלא לדבר על חלק ניכר מן הרובדים המדהימים שמציעה שליטתה הווירטואוזית באנגלית. ובכל זאת טוב שמתרגמים, גם אם בעברית משהו משמעותי מחוכמתה הלשונית הולך לאיבוד.

אבל מה שאני הכי אוהבת אצלה, לבד ממורכבותה הלשונית והעומק הפסיכולוגי הרחב מיני חקר, הוא רוחב הדמיון שלה. סוף סוף סופרת שיודעת לכתוב עלילות כמו שצריך, מעניינות, מרתקות מהרגע הראשון. כי גם כשאטווד מאוד מורכבת ופילוסופית, היא לא שוכחת שהעלילה זה הדבק הכי חשוב ברומן. פשוט עלילה. סיפור. גיבורים. משהו לנעוץ בו את השיניים.

תעשו טובה, אל תפספסו אותה. "המתנקש העיוור" מתאים בהחלט כספר חניכות למי שטרם קרא אותה. ומי שיקרא, יתמכר אליה.