בתו

ספרו החדש של רן יגיל, הנובלה "אני ואפסי" (הוצאת כרמל-עמדה) משלבת שני נושאים מרתקים ומלאי עוצמה: יחסים קשים ומורכבים בין אב ובתו, ועולמם ההולך ונעלם של ענקי הבידור של שנות השבעים.

בשנות השמונים-תשעים פרחה בעולם כתיבה של סופרות על יחסיהן עם אמותיהן. בארץ אפילו יצאה באמצע שנות התשעים אנתולוגיה בשם "אימהות ובנות" שמאוד הצליחה. יחסי בנות ואבותיהן, זה כבר דבר אחר. על זה כותבים הרבה פחות. בשנת 2001 ראתה אור אנתולוגיית המשך בשם "אבות ובנות", של סופרות על יחסיהן עם אבותיהן, אך משום מה היא לא זכתה לתהודה ולעניין שיצרה אנתולוגיית "אימהות ובנות". כנראה שהקוראים, וגם הכותבים, עדיין לא מוכנים למפץ הגדול שעלול להגיע מכתיבה חושפנית של נשים על הנושא הטעון.

ומה על יחסי אבות ובנותיהן מן הצד הגברי? נדמה שכאן מתעסקים ומדברים עוד פחות. זכור לטוב "בתו" של יורם קניוק. מעבר לכך? לא הרבה. כלום כמעט. לכן סיקרן אותי מאוד ספרו החדש של רן יגיל "אני ואפסי", שמתחיל בצורה מבריקה ומושכת בתיאורו של אב את בתו המפונקת, שרק לוקחת ולוקחת, ולכן החליט לקרוא לה אני ואפסי.

נדמה שאין נושא המחביא בתוכו מתחים אפלים כמו יחסים בין אבות ובנות, גם מבלי שנגניב לתוכו רמזים לגילוי עריות. אבל יגיל אינו חושש מכך, וכבר בראשית הספר פורץ ישר לתוך המערה המבהילה הזו כאשר הוא מפגיש את האב, שהלך לנפוש מעט בבית מלון והזמין נערת ליווי, עם הבת שדופקת על דלת חדרו במלון. מה יכול להיות יותר טעון ממפגש בין אב שגילה כי הזונה שהזמין היא בתו? מה גם שכל מערכת היחסים ביניהם טעונה ממילא, מאז ילדותה הקשה בצל הוריה המבולבלים והמרוכזים בעצמם.

הנובלה של יגיל צולחת לתוך זכרונו של האב בכל מיני תקופות: בנערותה המרדנית של הבת, והיום כשהיא זמרת שוליים ומורדת חברתית שמצליחה להכניס את עצמה לכל מיני צרות, ומי מציל אותה? אביה השנוא, כמובן. זהו מונולוג צפוף ומלא ברגשות אשמה, באהבה נואשת ובכאב למראה הבת המתנכרת. דיבור מסכם של גבר מזדקן שאיבד את כל הזוהר של חייו כסוכן אומנים מצליח, ואולי מתקנא בבת המתחילה עכשיו את חייה, גם אם החיים האלה הולכים ונעלמים מול עיניו העייפות. הנוף הוא תל אביב חמה ומיוזעת וטיפוסי שוליים שפוגש האב, על רקע געגועים לאווירת שנות השבעים ולאומנים כמו אורי זוהר וגדי יגיל (אביו של הסופר). אלו הם המון נושאים מרתקים וחשובים המצופפים בתוך נובלה קצרה ועושים טעם של עוד. טעם רב של עוד.

"אני ואפסי" כתוב בקלילות, בהומור ובשטף ונקרא בעניין ובהנאה, אבל משאיר תחושת החמצה קלה. כאילו רק התחלנו להיכנס לעולמו הפנימי של הגיבור ובתו, וכבר יצאנו משם וחצי תאוותנו בידינו. דומה שיגיל דחס יותר מדי נושאים מעניינים וכבדי משקל, שהיה מן הראוי לפתח אותם לרומן פסיכולוגי רחב ומעמיק, למעשה, אפילו שני רומנים שהנובלה מחביאה בתוכה: זה על יחסי אב ובת, ולצידו רומן אווירה על עולם הבדרנים הישראלי. אולי מפני שמדובר בשני נושאים כה עוצמתיים הם מאפילים זה על זה. יש לי הרגשה שיגיל עוד יחזור אליהם ויפתח אותם לרומנים רחבי יריעה.

הרקע הכל כך תל אביבי והנוסטלגיה לאווירת שנות השבעים, על תיאור חיי אמני הבידור בארץ, שיגיל מכיר "על בשרו" כילד שגדל בצל ענקי הצחוק האלה, ולכן הוא מיטיב כל כך לתאר אותם, ראוי לרומן בפני עצמו, אם לא לסאגה של ממש. אשר ליחסים המורכבים בין האב לבתו, שהם הצד העלילתי של הנובלה, גם הם לא פותחו מספיק לטעמי וראויים לרומן נפרד. נובלה שמתחילה במפגש כה טעון, החושף את מלוא החרדות הכרוכות ביחסים בין אבות לבנות – החרדה הפרטית והחברתית מפני גילוי עריות – לא יכולה לחזור לסדר היום. היא מתחייבת לניתוח פולשני בנפש הגברית, שהבת הצעירה שנולדה מחלציו מעוררת בו תהיות על עצמו ועל גבריותו.

לקראת סוף הנובלה באה הסצינה הכי חזקה לטעמי, שמעידה על הרומן הענקי שהיה יכול להיות כאן, לו יגיל העניק לו עוד מרחב נשימה. מדובר בהצלבה אינטנסיבית וקדחתנית של תודעת הגיבור, בין זיון מאוס עם אקס אשתו לזיכרונות קשים על בתו כשהייתה פגה באינקובטור. הטקסט כאן שועט בקצב רצחני ומטלטל ולא נותן מנוח, עובר על כל הטבואים בנושא זוגיות והורות והופך לדימוי מרתק לנפש הגברית המסוכסכת.