יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
איריס אליה הזכירה לי…..
זה היה בדיוק כמו עכשיו לפני 21 שנה. קיץ דביק, יולי 1990. כרגיל קמתי משנתי בצהריים, והקשבתי להודעות על המשיבון הענתיקה שלי, שאיזה חבר אמר שיש לו גודל של טנק מרכבה.
פתאום, אחרי שלוש הודעות, הייתה הודעה מאדם שלא הכרתי. הוא הציג את עצמו כמוקי רון, עורך של סדרה חדשה בהוצאת "עם עובד". אמר שהוא ושותפו לסדרה חנן חבר קראו סיפורים שלי שפורסמו באותה עת ב"מאזניים", "פרוזה" ו"אפיריון", ושהם רוצים להוציא לי ספר.
סליחה, שמעתי נכון????
בלב דופק בקצב מאה קמ"ש, על סף התקף לב קטן, שמעתי את ההודעה שוב ושוב ושוב. אחורה קדימה. לקח לי אולי שעה לקלוט מה נאמר בקלטת, לפני שהתקשרתי למוקי בחזרה וקבעתי פגישה ששינתה את חיי הספרותיים.
הייתי בת 30. כבר פירסמתי סיפורים בעיתונות ובכתבי עת מגיל 23, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לאסוף את סיפוריי לקובץ ולשלוח להוצאה.
עד היום אני מודה לחנן ולמוקי שהימרו עלי והוציאו את ספרי הראשון (בעצם הם הוציאו גם את השני, אבל ב"קיבוץ המאוחד"), כי אני לא בטוחה שהייתי אוזרת אומץ לשלוח בעצמי ספר שלי להוצאות ספרים.
אני אוהבת משיבונים. וכבר קיבלתי בחיי הודעות משמחות ומרגשות, כולל ממאהבים, שזה תמיד מאוד מרגש ומרטיט את הקיבה. אבל ההודעה מחנן ומוקי הייתה הכי-הכי משמחת שקיבלתי כל חיי, עד היום.
כל ספר או סיפור שרואה אור זה כיף גדול, אבל אין דבר שמשתווה לפעם הראשונה, כשהם הודיעו לי שעל סמך הסיפורים שהם קראו הם רוצים להוציא לי, לי!, ספר ב"עם עובד", ההוצאה שהייתה משאת נפשי.
אפילו לא התחבטתי. ישר אמרתי כן. ישר חתמתי. ועד הרגע האחרון של חתימת החוזה פחדתי שהם יגידו שבעצם הם התחרטו, שגו, טעות מצערת הייתה כאן.
אחר כך תליתי את החוזה על צג המחשב, והבטתי בו במשך כמה ימים כדי להאמין.
עד היום אני רואה בהתרחשות הזו נס.
והנה מה שנולד אז, הילד הראשון והכי משמח:
.jpg)
היי יעל
חזק, איך הזיכרון שלנו עובד.
זלהתראות טובה
היי יעל
המשיבון, זיכרון מדוייק על ימים, לי יש את זה כל ל"ג בעומר, זה היום שקיבלו אותי לאקדמיה.
אני זוכרת מוחשי את הערב שעמדתי במדורה וחשבתי מה יהיה?
תחושה של אש ומחשבות.
ןליום המחרת התקשרתי… אין לי מושג איך דברים נידבקים לראש.
להתראות טובה
נפלא. סיפור שרוב הכותבים יכולים רק לחלום עליו. בלי מכתבי סרוב של הוצאות בלי ציפייה דרוכה… הם פנו אלייך. מדהים. חלום.
אני זוכרת את הטלפון של בני ציפר כשהסיפור שלי זכה בתחרות של הארץ. בהתחלה לא עניתי, כי הוא התקשר אחרי אחת-עשרה בלילה, ופתאום "שלום, מדבר בני ציפר מעיתון האר…" ומיד הרמתי את השפופרת. ועד שלא ראיתי את הסיפור שחור על גבי עיתון, לא האמנתי שבאמת אני בין הזוכים, וחששתי שאולי הם יתחרטו שם בשוקן.
תןדה חברות יקרות.
רקפת, לכן אני רואה בזה נס. זה דבר שכמעט לא קורה. אם לא היו פונים אלי, ייתכן שלעןלם לא הייתי מוציאה ספרים. בכל אופן, החגיגה הזו היתה רק בספר הראשון והשני, אבל כבר בשלישי, ברביעי והחמישי – אז כבר היו דחיות. כמו כולם.
טובה, לגמרי. ואיזה זיכרון מתוק הבאת על הקבלה לאקדמיה. מה אגיד, אין כמו הודעות על משיבונים. אני שומרת עד היום את ההודעה ההיא של מוקי. וגם הודעות של אהובים.
דבר דומה קרה לי עכשיו עם "פרס רמת גן לספרות". היינו בפאריז והחלטנו שאנחנו לא עונים לטלפונים מהארץ. חברינו ובני משפחתנו ידעו שאנחנו בחו"ל, והטלפונים האחרים…. יכולים לחכות.
כל היום רדף אותי טלפון לא מזוהה שדחיתי אותו.
בערב, ישבנו במסעדה פריזאית נחמדה, ולפתע ראיתי שבני גלעד, החייל, מתקשר.
כמובן שעניתי לו. הוא סיפר לי ש "צביקה מעיריית רמת גן" התקשר.., הלב שלי ישר צנח, כי להורים של אישתי יש דירה מושכרת ברמת גן, והייתי בטוח שהדייר עוד פעם לא שילם ארנונה.
וגלעד המשיך "שזכית בפרס רמת גן לשירת ביכורים". מסתבר שהטלפון שרדף אותי היה מראש עירית רמת גן שרצה להודיע על הזכיה. בסוף הם צילצלו לבית, וגלעד שהיה בחופשה ענה.
היה לסיפור במסעדה המשך, אבל הוא יותר מדי סנטימנטלי, אז אפסיק כאן.
גיורא