יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
מחמאות נעים לקבל, עלבונות עושים הרגשה רעה. אבל עד כמה באמת הם משמעותיים ליצירה? לדעתי, אין להם חלק בה, ולמעשה, אסור שיהיה להם חלק בתהליך היצירה.
הבנתי את זה כבר לפני 28 שנים בסדנת הכתיבה בבית אריאלה. והבנתי את זה דווקא בגלל שקצרתי מחמאות מהמנחים. הרגשתי איך המחמאות מעקרות את כוח היצירה האמיתי שלי. ובפעמים אחרות, מחוץ בסדנה, אם קיבלתי עלבונות, הם שיתקו אותי לזמן מה.
יצירה היא באמת תהליך פנימי, ולהרגשתי, כל התערבות בתהליך הזה פוגעת בו. כמה פעמים נסחפתי לתהליך הזה עם שלושה אנשים שערכתי את ספריהם, ואז הבנתי כמה אני בעצם מזיקה להם, למרות שהם אלה שביקשו את זה.
ברגע שעורך מתערב במהלך כתיבת היצירה, לא רק שהביטחון של היוצר ייפגע, לא רק שהוא ייעשה תלותי בעזרת העורך, במחמאותיו, בנזיפותיו ובהדרכתו, ובכך יימנע מעצמו לצמוח ככותב אותנטי ואוטונומי – הדבר הכי נורא, שזה גם פוגע ביצירה עצמה.
סיפרתי כבר על ספר ראשון של מישהי שמאוד יודעת ליחצן את עצמה והיא מאוד מקושרת, אז ספרה זכה להמון הדים ומחמאות. אבל כשקראתי אותו הרגשתי שמשהו שם לא בסדר. עד האמצע הוא היה מעניין, ואז זה התחיל להרגיש שהוא "נכתב בכוח".
לימים פגשתי אותה, והיא סיפרה שלמעשה היה לה רק חצי ספר בזמן שההוצאה חתמה איתה, והעורכת התחילה לעבוד איתה על הספר, נפגשו כל שבוע והעורכת הנחתה אותה. והנה, התברר הכול. העורכת הזו הרסה לכותבת את הספר. לו היתה לכותבת הזו מספיק סבלנות לחכות עד שהספר יבשיל בה, ברור לי שהוא היה יותר טוב. כל מה שיש בו בחלק הראשון, היה מקבל תנופה אותנטית בהמשך.
כך שזה לא רק מסוכן לתת לעורך או למישהו אחר לתת לך ביקורת כלשהי במהלך הכתיבה או ממש בסופה, הכי מסוכן זה לעבוד עם עורך בצמוד על יצירה לא גמורה.
והכי גרוע, שפעם גם אני עשיתי את זה עם סופר שערכתי את ספרו, שהביא לי רק חצי ספר, וכך יצא שאת ההמשך כמעט כתבנו ביחד, כל הזמן נתתי לו עצות איך להמשיך והוא עשה זאת, או שממש הוספתי פסקאות בעצמי. ומאחר שהוא היה מאוד חסר ביטחון בנוגע לספר הזה, הוא קיבל את כל הצעותיי. ואז זה לא היה הוגן כלפיו, ולא היה הוגן כלפיי.
במובן מסוים, להשתמש בבלוג כסדנת כתיבה, יכול להיות מסוכן לתהליך היצירה באותה המידה. מצד שני, בלוג הוא שטח אוטונומי לגמרי, מה שיפה בו שאפשר להעלות בו הכול, לפי שיקולו של הבלוגר.
אבל הנה, ענת, איריס אליה ומשה מתלבטים מה ראוי להעלות לבלוג ומתי. אני אישית סבורה שלא כדאי להעלות יצירה בהתהוות, או יצירה שזה עתה סיימנו לכתוב אותה, אל הבלוג, כי ההתערבות – המחמאות או העלבונות או הצעות העריכה – עלולות לחבל בה. אני עצמי מעולם לא עשיתי זאת, ומבחינה ספרותית אני משתמשת בבלוג רק כארכיון, ומעלה טקסטים שפורסמו וכבר עברו את מבחן הביקורת העיתונאית.
מצד שני, מי שמרגיש שזה עוזר לו, יכול כמובן להשתמש בבלוגייה כמעין סדנת כתיבה. זכור לי שרונן א. קידר ואני כתבנו על כך בזמנו די הרבה, וניסינו ללבן את הסוגיה הזו. האם זה טוב ליוצר או רע ליוצר?
שוב, מובן שזה אישי. אבל תמיד צריך לזכור שהסתמכות עד דעת הזולת לפני שהיצירה גמורה מבחינת היוצר, לפני שהרגיש שנתן לה הכול מבחינתו, חושפת אותו בפני שאננות יתר אם יחמיאו לו, או תקיעות, תסכול וחוסר ביטחון עצמי, אם יעליבו אותו.
בקיצור, כמו בכל דבר, אני בעד לא להפנות את עצמנו לבחינת הזולת לפני שאנחנו בטוחים בעצמנו.
היי יעלה, זה נורא מעניין מה שאת כותבת, אבל שוב, אני חווה את זה לגמרי אחרת. אני חושבת שאם הפירסום או ההוצאה לאור עומדים מול העיניים, אז זאת באמת טעות. טעות קשה. שום יוצר לא אמור ליצור בשביל ההכרה, הפירסום, או וואט אבר. אבל אני, כשאני כותבת, אני חושבת על דברים, ואני לא צריכה שיגידו לי אם המחשבות נכונות או לא נכונות, אין דבר כזה, לדעתי, אבל אני צריכה לעבד את המחשבות שלי בקול. העבודה שלי עם העורך דומה בעיני ליוצרים, שבן הזוג שלהם הוא הקורא הראשון של היצירה, שהם משתפים את בן הזוג בכל מה שעובר בראש, או לחברה נורא טובה שאת סומכת עליה, זה מה שקרה לי עם הספר הקודם, אז לא היה לי את העורך שלי, ואת כל המחשבות שעברו לי בראש ליבנתי עם חברה טובה, ואני חושבת שהקריאה שלה הצילה את הספר. היא בפירוש ראתה בדברים שכתבתי, דברים שלא ראיתי. וכנ"ל העבודה עם העורך, כשהספר היה לכאורה גמור, אבל הוא היה מאד מאד רחוק מלהיות גמור. יש כאלה שיש להם את הזכות הזאת, של בן זוג או חברה טובה ומבינה עניין, אבל לא לכולם. הדיון שלי הפנימי, עם מה שקורה לי, מה אני רוצה להגיד בעצם, הוא דיון שמקבל פרספקטיבה נוספת, כשמישהו אחר, מהצד, מרחיב אותה.
זאת לא כתיבה משותפת. זאת חשיבה משותפת. אני, אגב, חושבת, שאצל כל אחד זה עובד אחרת. יש כאלה שתהליך היצירה שלהם הוא פרטי ואינטימי והם לא משתפים אף אף אחד בנעשה, כולל לא על מה הספר, הדמויות וכיו"ב. אני חושבת שהכי נכון זה שכל אחד יעשה מה שנכון לו.שוב, אצלי זה עובד ממש אחרת.
ברור שכל אחד עושה מה שבראש שלו, אלמנטרי, אבל הרבה פעמים כותבים לא יודעים מה גובה מהם התערבות כזו.
שמתי לב גם כעורכת, שכתב יד ששכב זמן מה, ורק אז מוציאים אותו לקריאה, זה מועיל לו.
אם נתקעים עם יצירה, אז אולי כן כדאי לתת לקריאה גם כשעבודה על היצירה טרם הסתיימה.
ראיתי אתמול איזה סרט טיפשי עם אומה טורמן, שהיא מראה לבעלה העורך ספר שהיא כותבת, ומבקשת שייתן חוות דעת אמיתית, והוא קוטל, וזה תוקע אותה לגמרי.
שוב, אני מאמינה שכדי להבשיל כיוצר, צריך כמה שניתן לא להסתמך על דעת הזולת, ורק אחרי שכתב יד שכב ונח לו )(אצלי זה לפחות שנה), רק אז לחזור אליו, לקרוא אותו, ואם בטוחים בו, להוציא לקריאה לחבר או עורך.
לא אומרת שיש דרך אחת ויחידה לעשות דברים, רק שזה מה שלמדתי מניסיון בכל תחומי הכתיבה, עריכה, לקטורה וממה שאני שומעת במילייה.
ואני מאד מסכימה עם העניין שיצירה צריכה לנוח. מסכימה לגמרי, ובמאה אחוז. חוויתי את זה מאד חזק. אבל גם פה יש שאלה, כמה זמן יצירה צריכה לנוח?
הרי אם אני אחזור עכשיו אל "מכתוב", שנכתב במשך שנתיים, ונח משהו כמו שנה, גם עכשיו הייתי עורכת בו מיליון שיפורים. אין סוף לשיפורים. אין סוף לעבודת העריכה. כמו שכתבת על הספר האחרון שלך, שכתובים ועוד שכתובים ועוד שכתובים. מתי קובעים, שזהו, הוא נח מספיק? שוכתב מספיק?…
קשה להגיד באמת, אולי ברגע שאת יודעת שנתת את הכול ליצירה ואת כבר לא יכולה לתרום לה משהו נוסף. אולי זה המקום שבו מבינים שמספיק לשכתב ולתת לקריאה.
היי יעל
זה מאוד מדבר אלי, לצור זה לבד… להתלבט אפשר גם, או לפעמים, או כדאי לנסות…
ביחד
להתראות טובה
את צודקת מאוד.יותר מדי אנשים כאן חושפים שיריהם מוקדם מדי.
דבר דבור על אופניו:
א. לתחושתי, יעלה, ביטחון עצמי של יוצר זה דבר מאוד שברירי כפרמטר לחשיפה לעין כול. נניח שאת בטוחה בדבר מה שהוא מושלם והושלם ואת מעלה אותו כפוסט ואין התלהבות במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב יש ביקורת נוקבת – לתחושתי הביטחון שחשת טרום העלאה נפגע גם אם לא נודה בזה…
ב. מסכימה לחלוטין עם רעיון ליווי עורך. ליצירה יש דינמיקה פנימית ולה מנצח אחד – היוצר. יש הרבה כיוונים תוך כדי, ורק היוצר מתוכו רשאי ורצוי שיבחר – ולא העורך או כל אדם שאינו היוצר.
ג. בעוונותי גם אני מאוד מאוד רגישה להרגיש מתי טקסט נכתב מהמוח ומתי מהבטן. מהמוח מועד לעצבן בהיותו לא משכנע. כרך נולד יצירה נולדת מהחיבור הפנימי. לא מכבר ביקש ממני יוצר שאלווה אותו תוך כדי כי הוא חושש ללכת לבד. סירבתי בתוקף והגדרתי את עצמי כ"הורה מלווה" – כלומר גב וירטואלי. עבד נפלא.
ענתי, בדיוק בגלל זה אני חושבת שלא כדאי להעלות יצירה לבלוג, אלא רק יצירה שפורסמה כבר, ועברה עריכה וקיבלה כבר ביקורות בעיתונות.
משהו אחר הוא להעלות סתם רשימות, זה כמובן לא זקוק לשום זמן מדף.
הרבה דיסקסנו על כך כאן בבלוג, רונן א. קידר ואני, על "זמן מדף" יצירה.
טוב, אני חייבת להמשיך. לספר משהו מהחוויה שלי. ביוני לפני שנתיים, הייתי בטוחה, אבל בטוחה לגמרי שהספר שלי גמור. נתתי אותו לחברה שלי, נורא חכמה, אני מתה עליה וסומכת עליה מאד, (ואגב, זה חייב להיות מישהו שאתה סומך עליו מאד, זה לא יכול לעבוד, עבורי למשל, עם יתנו לי עורך שנחשב מדהים מעולה וטררם…, אבל אני לא סומכת עליו, ממש מאמינה בו וביכולות שלו), והחברה החכמה הזאת שלי אמרה לי, איריס, תחשבי, יש לך את הכל, ואין לך כלום. יש לך ילדה מעדות המזרח שבכלל, אבל בכלל לא מדברת על זה. זה יכול להיות? יכול להיות שאת, שכל החיים שלך היית פעילה חברתית, לא ראית דבר כזה? אז, נכון, שיש מצב שהייתי מגיעה לתובנה הזאת לבד, ונכון, שזמן, והבשלה וזירוז תהליכים… וכו', אבל לא תמיד הזמן עוזר. ודברים שרואים משם לא רואים מכאן. בזה אני מאד מאד מאמינה.
אירוסית, האם ייתכן שאם הייתי משאירה את הרומן ל"זמן מדף" לאיזה שנה, אולי היית רואה את זה לבד?
ושוב, אני זוכרת שסיפרת לי את זה, ואם את הרגשת שא עשית הכול למען הספר, זה כן המקום לתת לקריאה. ואם יש הצעות ייעול, ברור שלקבל. זה קרה לי עם "רןאות מכאן את כל העולם". הייתי בטוחה שהוא נכון, נתתי לקריאה לחברתי תמר משמר ולחברתי בטינה, ושתיהן אמרו שיש בעיה מרכזית שלא ברור אם זה נכתב למבןגרים או לילדים. וזה מאוד עזר לי.
ואחר כך חנן חבר ראה עוד משהו ואמר לי שהןא בעייתי, והבנתי ישר ותיקנתי.
מה שאני אומרת שלא להוציא החוצה כאשר אנחנו בהרגשה "עוד בחיתולים".
אם אני חושבת שזה בסדר, ואז מציעיןם לי לתקן, בטח שבבטח.
כי לא פעם קורה שאנחנו בטוחים שזה טוב, בטוחים שהספר גמור, גם אחרי "זמן מדף", ואז קריאה מבחוץ מראה לנו פגמים.
לגמרי, יעלה, זה לגמרי נכון. ועדיין אני מרגישה שאני, אישית, הייתי צריכה את ההערה הזאת, אני מסופקת אם הייתי רואה אותה. או ששוב, היה לוקח לי כמה שנים, אבל זה קשה לי. קשה לי המחשבה שהייתי מבזבזת על זה כמה שנים, תקועה ביצירה ההיא, ומה שניתן היה לעשות בהירף משפט, לא נעשה. אבל זאת אני. ואגב, בגלל זה אני גם חושבת שאני לא יכולה להיות עורכת, אני חושבת שכמו שענת כתבה, או שיש לך את זה, או שאין לך את זה.
ואני שוב מדגישה, כמעט לכל אומן יש מישהו קרוב אליו, שהוא מחליף איתו רעיונות, מחשבות. יש לי חברה ציירת, שזו איזה אוצרת שאצרה אותה בעבר הממש רחוק. יש לי חברה אחרת, שזה בן הזוג שלה. שיודע על כל התפתחות בעלילה, והם מדברים על זה כל הזמן.
ושוב אני מדגישה, בשום אופן לא מדובר על כתיבה משותפת, ממש לא, אלא חשיבה משותפת, וגם, לא לגמרי משותפת, כי זרעי המחשבות הם כולם שלי, אבל עורך טוב, ככה לדעתי, ידע להשקות אותם ולהאיר אותם.
"זמן מדף" הוא בעייתי. מהו הזמן הזה? כמה זמן? מניסיוני כנגד עורכי יצירותי או תגובה/הערה שסייעה לי – תמיד היתה לי תחושה שאולי בעוד שנים רבות יכולתי אני עצמי לזהות את השינוי הנדרש, וגם זה בספק, כי היוצר משועבד לעצמיותו ואילו מה שיצר נעשה אוטונומי ובמידה משמעותית "מתנתק" מן היוצר כגולם שקם על…
מה שכן, מאתמול הפנמתי יעלה מאיזה מקום נוצר המטע – במה משתפת יוצרים ולאו דווקא ביצירותיהם. ההנחה היא שיוצרים הם אנשי רוח, וככאלה ההנחה היא שיש באמתחתם שלל חומרים נושאים ועניינים מרתקים שלאו דווקא מתבטאים בשורת שיר או פסקת סיפור. העשרה הדדית באותם חומרים היא מאתמול זו שנדמית בעיני כלוז פעילות מועדף ביותר במטע. ואגב, נדמה לי שבכך גם יופחת עד מאוד המקום להשמצות בתגובות. כי שימי לב שהאלימות מכוונת בעיקר כלפי דברי יצירה, כי זו הבטן הכי חשופה והכי מגרה את ה"ביקורתיים" לפגוע בלשון דוקרנית לעילא.
מסכימה לגמרי, ענתי.
יוצא לי לעמוד בשני צדיו של הדיון הזה: מצד אחד, אני מסכים עם יעל שעבודה צמודה מדי עם עורך במהלך העבודה עלולה לשתק, ושעריכה טובה צריכה להצגי בעיות ותהיות ולא להציע פתרונות ולקחת חלק פעיל ביצירה, ולכן רצוי להגיע לעריכה עם טקסט/קובץ מגובש פחות או יותר.
מצד שני, אני לא רואה את הבלוג כמקביל לפרסום 'רשמי' או לעריכה, אלא כמעין 'סלון' שבו אפשר לחלוק עם חברים גם יצירות ניסיוניות שעוד רחוקות מסיום. לא צריך להפריז בזה – אם הופכים את הבלוג למעבדה מאבדים הרבה מהמסע העצמאי שביצירה – אבל גם לא חייבים לעשות הכל לבד.
אני חושבת שזה נושא מרתק, יעלה. אני חוזרת לפוסט הזה, בגלל שהוא העלה הרבה מאד שאלות. רציתי להעלות פוסט תגובה, לא יודעת אם יצא, אבל אני מסכימה עם דבריו של רונן, לגבי עבודת העורך – תהיות ובעיות – ולא פתרונות, (אצלי מעולם לא הוצגו פתרונות), אבל בעיות ותהיות הוצגו גם הוצגו, ושוב, נשאלת השאלה , באיזה שלב. אצלי, כרגע, זה משלב מאד מוקדם, אולי גם בגלל שעבדנו יחד על הספר הקודם, אבל אני מניחה שענת ואת, יעלה, תגידו , לא. תהיות ובעיות, רק כשהיצירה גמורה, וזה כמובן משנה את כל העניין. ועוד אגב, אני בכלל לא התייחסתי לבלוג, לבלוג, כמו שכתבתי, אני מעלה דברים זמן קצר אחרי שנכתבו, בדרך כלל, ואני חושבת שזה אחד היתרונות הכי גדולים של בלוג. ושוב מסכימה עם רונן, לא צריך להגזים, ולהפוך כל דבר למעבדה, אבל בהחלט כדאי ורצוי להשתמש בכוח של האנשים הבאמת מדהימים שיש פה במטע.
תודה יעל. למדתי הרבה ממך כרגיל.
אני בעד מחמאות שיש להן כיסוי כל עודפות מסוג מסוים פוגעת באמינות הדברים
וכשמחמיאים צריך שתהיה הנמקה מחמאה לא מנומקת ומוגזמת התלויה באוויר היא עלבון
כך גם ביקורת
ובאשר ליצירה חצי אפויה על זה היו לא פעם ויכוחים שירים רבים עלו כאן ובעזרת המגיבים נבנו והוקצעו מחדש מה רע?
כל עוד זה בלוג אפשר גם לדעתי לתת במה
ליצירות ראשוניות זו חוויה של דברים בהתהוותם
לעניות דעתי, סדנאות יצירה הן אחד הדברים הפסולים ביותר שאירעו בספרות העברית.
הסדנאות מעוררות את הרושם כאילו ראשית דרכו של היוצר היא מעין חממה, שבסופה אפילו קוטפים את הפרחים ושולחים אותם ליצוא.
פה ושם, סדנאות אף מחלקות תעודות!
זה גועל נפש.
אם אתה רוצה ללמוד משהו, לך אל יוצר כלשהו שעשוי ללמד אותך משהו ושמע מפיו.
אני בטוח שהמגבלה הזאת תקטין את מספר הכותבים, וזה יהיה אך לטובת הספרות!
כדי להרגיז עד הסוף אומר עוד דבר אחד: אני סבור שמרבית היוצרים הרואיים באמת אינם זקוקים לעורכים.
מישהו מתאר לעצמו את וירג'יניה וולף עם עורך? האם לברנר היה עורך?
האם משה שמיר היה זקוק לעורך?
לנתן זך יש עורך?
במקרים המעטים שאחד-העם ערך תיקונים בשירים של ביאליק הרי שביאליק סילק כעבור שנים את כל תיקוניו של אחד-העם.