יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
בילדות, לשכונה שבה גרים יש משמעות חזקה, קיומית כמעט, היא חלק מהותי מהתפתחות הנפש. היום למשל, לשכונה שבה אני גרה אין משמעות מבחינתי מלבד הנוחות שהיא מספקת לי. הסופר קרוב? כן. הדואר? גם. יופי. ויש גן קטן מול העיניים. מספיק לי.
השכונה שלי בילדות הייתה דבר אחר לגמרי, והיא חלק מפרקי הנפש שלי. תמונות הנפש. ובדיוק קרה שאבי אליאס הזכיר בפוסטו את מוסך דן ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, וישר נכנסתי למין מנהרת זמן.
הייתי שם במקרה לפני כמה ימים, וחוץ מלראות את מוסך דן שהפך למגרש מכוניות, ליד מסעדת בתיה, לא עלו בי זיכרונות הגעגוע בכלל. ופתאום מישהו כותב על מוסך דן לפני 35 שנים, ומעיין הזיכרון מתחיל לנבוע.
בשכונה הילדות הישנה שלי היו רק חנויות ברחוב בן יהודה, והיה את קולנוע ארמון דוד בפינת דיזינגוף ארלוזורוב, שעמד מול המוסך. אבל שפתאום יהיה תקוע מוסך בשכונת מגורים? מה זה כאן, דרום העיר? מוזר, אבל אז כנראה שהדברים התערבבו בעיר. בתי מגורים וגנים ובתי ספר וחנויות נעימות לצד מוסך, בית מטבחיים (שכן יותר בצפון, בקרבת רחוב ירמיהו), וכמובן, השוק הדהוי והמהוה ברחוב בזל.
ואותי, משום מה, שלושת המבנים האלה הבעיתו. אם עברנו לידם, הייתי מתחבאת מאחורי אמי או אבי, כאילו כך אוכל להימנע מלראות אותם. אני חושבת שאת האימה המסוימת הזו מדלות, אפרוריות ותעשייתיות כזו, ירשתי מאבי.
אני עובדת בשנים האחרונות על רומן משפחתי. בין השאר משוטטת שם הגיבורה בתל אביב של היום, ונזכרת לעיתים בתל אביב של פעם. והיא נזכרת שבילדותה היא פחדה משכונות עוני, לו קרה שהיא ומשפחתה עברו לידם בנסיעה. ופחדה משכונות שהיו בהן מבני תעשייה. כאילו משהו איום ונורא קורה במקומות הללו.
כילדה, כשעברנו ליד מקומות כאלה, שכונות כאלה בעיר, הייתה עולה בי תחושת פחד של מה היה קורה לו היו משאירים אותי במקום כזה לבדי. תחושה שאיזה מזל שאני בתוך האוטובוס המוגן, ולא שם בחוץ, בסלאמס.
ברור לי שזה בא מאבי. אבי היה יליד שכונת נחלת ציון בירושלים. ילד עני בשכונה ענייה. אני בטוחה שזה היה הדרייב שלו להצליח בחיים ולהרוויח כסף, כדי שהוא ומשפחתו יוכלו לגור במקומות יפים ונעימים.
וכשעברנו ליד שכונות כאלה, עלובות, אפרוריות, מטות ליפול, ראיתי את ארשת הזעזוע והקבס על פניו. אני זוכרת שכאשר אחותי שולמית ובעלה נסעו לכמה שנים להודו, אי שם בשנות השבעים, הוא כל כך הזדעזע, כי לא הבין למה מישהו ירצה לבקר ולחיות במקום כה מלוכלך ועלוב ומוזנח.
תמיד רצה לחיות בשכונה יותר טובה, יותר שקטה ומוריקה. ותמיד סלד וכמו קצת פחד ממקומות שנראו לו כאילו הוא עלול לחזור לילדותו העשוקה.
ואת האימה הזו ירשתי ממנו.
עד היום אני חשה אי נעימות ואימה מסוימת בשכונות סלאמס, וכאשר הגעתי לראשונה להודו כל כך נבעתי, למרות שאחותי הכינה אותי לכך במשך שנים של סיפורים על ארבע שנותיה בהודו.
וכאשר אני רואה היום את מגרש המכוניות שקם על הריסותיו של מוסך דן, כמו עובר בי זיק זעיר מתחושת האימה ההיא מהילדות, שמא מישהו יבלע אותי למעיו המפלצתיים והאפורים של מבנה הבטון התעשייתי, ושם מי יודע איזה תליינים וסדיסטים יש, ואיזה שפטים יעשו בי.
מדהים. וכל זה עבר לי בירושה מאבי. גם פחדים עוברים בתורשה, לא רק כסף ונכסים.
פשוט מצמרר!!!
לא בטוח שכל פחד שורשו אמת מוחלטת. יצא לי לגור בשכונות פחות טובות על סף הקושי ופגשתי שם אנשים נדיבים שפותחים דלתות ומזמינים אותך על חשבון הפרוטה האחרונה. לצד הפשע התקימו שם גם אנשים פשוטים עם אמונה תמימה בה' ונתינה אינסופית.
הבדידות בשכונה המבוססת מורגשת יותר.
לביתי חברה שחיה בשכונת התקווה והיא טוענת שלעולם לא תוכל להזדהות עם אנשים משכונות" יפות ונעימות".
הסיבה: הם בקושי אומרים שלום, הם לא עוזרים בעת צרה, הם שקועים בעולמם.
כלומר לכל מטבע יש כמה צדדים.
ובעצם הרבה צדדים.
לדעתי יש לצעוד בשכונות הללו , להכיר את התושבים, ולסייע להם במקרה הצורך.
הסתגרות מולידה בדלנות ופערים.
שזה הבולט במדינה כיום.
אביטל, לא טענתי ולו לרגע שבשכונות עוני אין אנשים טובים!!! לא על זה הרשימה בכלל. ממליצה לך לקרוא שןב. זה על רגש סובייקטיבי של אדם שאין לו קשר לשום מציאות, רק לתחושה פנימית, במקרה שלי, הירושה הנפשית מאבי, שאגב, בזמנו, בנחלת ציון, לא היה שום פשע. זה היה בשנות העשרים של המאה שעברה, כולם היו עניים ויראי ה'. אין לזה שום הקשר. הנקודה היא הבעתה ממשהו דל, מדלות, מעוני. לא רמזתי לרגע שעוני חייב להיות קשור במידות רעות או פשע!! אבל כולנו נבהלים ממנו, כי זה גורם לתחושה לא נוחה. וזה טבעי. הנה, אפילו אב, אדם שגדל בשכונה ענייה, חש כך. אימה מפני העוני.
לא חייבים, אביטל, לקשר כל דבר לעניינים סוציאליים. זו כולה רשימה אישית על רגשןת ודמיון.
ואגב, גם בשכונות העוני בהודו יש אחלה אנשים. גם האנשים שגרים ברחוב חלקם מקסימים. דיברתי עם כמה. הפחד והאימה הם לאו דווקא מפני אלימות, אלא מהעוני. העוני מפחיד. אין מה לעשות.
זה נכון. לא התכוונתי לפגוע. את יכולה למחוק את התגובה אם היא פוגעת. ממש לא לכך הייתה הכוונה.
עוני באמת מפחיד. אך מצריך טיפול . לכך התכוונתי.
ולפעמים פחד גורם לנו להעלים עין ולהתעלם.
זה לא אליך ספיציפית אלא בגדול.
ממה שאני רואה סביבי.
לרשימות שלי על העוני היו בקושי כניסות.
אם הייתי כותבת על קוקטיל בהרצליה מצבי היה שונה.
להתעלם באמת אסור. ומעניין, חלק מסוים מהרומן הזה שאני עובדת עליו בזחילה בארבע השנים האחרונות, עוסק בזה.
בהחלט, כמה שאת לא רוצה…
אין לי אלא להודות שאני מחכה בכיליון לספר הזה. אני שבויה בקסם המטורף של "אני ואמא…" וכבר כתבתי לך, הולך איתי אל החלומות.
יעלה,
זה מדהים,
כי ככה אני, מילה במילה.
פוחדת משכונות עוני,
כל פעם שאני רואה שיכון כזה סלאמס, אני מרגישה תחושת זרות כזו ונזרקת אחורה.
ממה שנראה לי, אחורה אל ילדותי בשיכון מסויים באילת הזנוחה של שנות השבעים.
כנראה משם הצמרור שיש לי.
ומוזר, כי שכונות "יוקרה" תל אביביות דוחות אותי הרבה יותר, אבל מכיוון אחר. אני בכלל לא סובלת בטון ובטח שלא בנייה "מפוארת" ואליטיסטית כביכול.
יש לי קרובה שגרה בנאות אפקה, וממש דוחה לי שם, תחושה לא נעימה.
הניכור, הנתק האנושי, דקדנס.
ודווקא השיכונים ה"עניים" יש בהם משהו הרבה יותר אסתטי לי לעיניים היום, כמה מהם צילמתי בבאר שבע, אבל בשילוב עם זבל ועזובה, קשה לי, כי זה לוקח אחורה.
מבין אותך, יעלה. למרות שאותי הסלאמס דווקא משכו והקסימו. גרתי ליד סומייל, אבל זו הייתה רק הקדמה 🙂
ומדהים איך השכונה של ילדותנו נראתה כמו מקום גדול, כמו ה-עולם. וכל צעד שעשית מחוץ לגבולותיה נראה לך כמו מסע אמיץ. ואילו גילויים מרגשים חיכו מעבר לשכונה, כשהעזנו לצאת את גבולותיה ברגל או באופניים.
ופתאם – במבט לאחור – העולם הגדול ההוא מקבל מימדים כ"כ מינוריים. השכונה קטנטונת, ואיזו עליבות יש בה.
ובכל זאת, בבגרותנו – גם אם גרים בעיר הגדולה – מזהים את הפרובינציאליות של "התפוח הגדול", והשכונה ההיא של ילדותנו – עדיין נושאת בכנפי הזכרון שלה משהו באמת
ג-דו-ל.
פחדים אכן עניין גנטי. נעוצים בתאים. אבל את כותבת וזו הדרך שלך לעמוד מולם ולא להכנע.
שכונות ילדות מרתקות במיוחד. גם שכונת הילדות שלי, שכונת מונטיפיורי, מעסיקה אותי לא מעט.
בהזדמנות זו אני רוצה להגיב על תמונותייך בפוסט האחרון שלך: את מקסימה ויום אחד אצייר אותך על אחת הגלויות שלי.
תודה ששתפת
כל כך מזדהה יעל גם עם הפחדים האלה שעוברים בירושה