מחווה לסמדר לומניץ

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

כבר כתבתי על כך שאף פעם לא הייתי ממש מרוצה מכריכות ספריי. תמיד המעצבים קובעים הכול, ולוחצים עלייך להסכים. הפעם, עם הספר החדש, נתנו לי לבחור עבודת אמנות לפי טעמי. וידעתי שיש רק אמנית אחת שאת עבודותיה אני רוצה על הכריכה של הספר החדש, "אני ואימא בבית המשוגעות". פשוט, משום שהוויזואליה של עבודותיה, העולם הפנימי שלהם, הוא העולם של ספריי, הוא העולם שלי. שאין אמנית שמתכתבת, בלי לדעת בכלל, עם הספרים שלי, כמו סמדר לומניץ. כאילו שהיא יוצרת מתוך הרוח שלי. ככה אני מרגישה.

אל עבודותיה של סמדר התוודעתי רק כאן, בבלוג שלה בבננות. ידעתי שכאשר ספרי יראה אור, אני ארצה עבודה שלה על הכריכה. כאשר ניתן אור ירוק, סרתי לבלוגים שלה, עברתי על עבודותיה, והיה לי ברור שהעבודה שבחרתי פשוט נולדה לספר. העבודה הזו פשוט אוצרת בתוכה את ליבו, רוחו ובמידה מסוימת גם את נושאו של הרומן. את אווירת האימה שבו. האימה של הגיבורה מהחיים הכאוטיים, הפנימיים וחיצוניים. וידעתי שזו תהיה העבודה הזו, או שום דבר אחר. ידעתי שלא אסכים לשום יצירה אחרת. 

והנה היא העבודה המדהימה שמפארת לשמחתי הרבה את כריכת ספרי החדש, החמישי במספר:

והנה בספר עצמו:

בעודי מדפדפת בעבודות של סמדר, נתקלתי בעבודה אחרת, מדהימה לא פחות, עם שתי ילדות, והיה לי ברור שגיליתי באיחור של 13 שנים את התמונה שחיפשתי בדמיוני לספרי השני, "רואות מכאן את כל העולם". אם יש עבודה שמתאימה לרומן הזה, זו העבודה הזו של סמדר. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.

הנה העבודה של סמדר שהייתי שמחה שתפאר את הספר ההוא:

והנה הכריכה שעוצבה לפני 13 שנים, כשהספר ראה אור:

חבל, אה? העבודה של סמדר עם הילדות הייתה הרבה יותר מתאימה לתיאור שתי הילדות, גיבורות הרומן, שהן בעצם גיבורה אחת, מין תאומות רוחניות או הכפלה נשית כלשהי. אבל זה מאוחר מדי. מאוחר מדי גיליתי את האמנית שהייתי רוצה שיצירותיה יעטרו את ספריי. וכמובן, טוב מאוחר מאשר לעולם לא. אני כבר חושבת על הספרים הבאים…