תרבחו ותסעדו!!!

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לכבוד פסח אני מעלה שוב את הסיפור "הסיר הקטן", שפורסם בעבר גם כאן בבלוג,  וגם ב"מאזניים, גיליון 4, כרך פע"ג, תשרי תש"ע.

                                    הסיר הקטן /  יעל ישראל

 

באותו פסח עזבה סבתי את הבית בטריקת דלת. אחרי הצווחות, הצעקות והקללות הרגילות באו הבכיות, וסבתי נשבעה שכף רגלה לא תדרוך עוד בבית שלנו.

   זה לא היה מראה חריג אצלנו בפסח. חג חירות בלי איזו מריבה בין אימי לסבתי לא היה חג פסח. מצד אחד יראנו את המריבות הקולניות האלה, מצד שני ייחלנו להן בסתר. קצת אקשן לא גורע משום חג ומועד, מה גם שברוב המשפחות בלתי אפשרי למנוע אותו. אבל באותו פסח, סבתא הלכה לבלי שוב. 

   בכל שנה, יומיים לפני החג, היא הייתה לוקחת את הרכבת מירושלים לתל אביב, ואבי היה עוזב מוקדם את החנות בבית רומנו כדי לאסוף אותה מתחנת הרכבת ליד כיכר המושבות, לבית שלנו ברחוב זלוטופולסקי, איפה שגרו כל הווזווזים שהיא תיעבה מעומק הלב.

   אימי כבר הוציאה את הכלים מהבוידם וערכה אותם לשטיפה על השיש, וחמש עשרה חבילות של מצות, שני קילו כל אחת מהן, כבר עמדו בפירמידה רעועה על המקרר. הביצים, שלושה תריסרים, נרכשו בבוקר ממוביל הביצים, ואימי הייתה עומדת ומטגנת שלושים-ארבעים בורמליקוס לבוקר החג, לאכול עם הביצים השחומות, המרור ולבבות הארטישוקים בחומץ.

   אבל כל הפאר החגיגי הזה, המרחיב את הלבבות, לא שינה כלום למריבה שפרצה בערב החג. ועל מה? על סיר קטן. מה קטן? קטנצ'יק. מה קטנצ'יק? זעירצ'יק. לא ראיתם סיר כזה מימיכם.

   סבתי קנתה אותו בירושלים מאיזה ערבי הדופק בבדיל ובנחושת, ומאז הוא שימש כסיר מיוחד רק בשבילה לחג הפסח. על הכלים המיוחדים שלנו לפסח לא סמכה. הם לא היו מספיק "כשרים למהדרין" בעיניה. כל מה שאימי נגעה בו, לא היה מספיק כשר למהדרין בעיניה. ולא עזרו דברי הכיבושין של אבי, משכין השלום השנתי, שבכל מריבה בין אשתו לאמו נאלץ להיתקע בין הפטיש לסדן – יפנה לצד אמו יקבל על הראש מאשתו, יפייס את אשתו, יקבל אצבע משולשת מאמו, וחסל סדר הזיתים הירוקים העסיסיים שהייתה מביאה איתה כל שנה מהעצים בוואדי, ליד הבית שלה בירושלים.

    מה נכנס לתוך הסיר הגמדי הזה, אתם שואלים? חצי כוס אורז ורגל קטנה של עוף, או מרק בכמות של רבע ליטר עם גזר ותפוד אחד, או שלוש קציצות בשר זעירות ותפוח אדמה קטנטן במעט רוטב אדום. לשם מי ולשם מה יצק הפחח הערבי את הסיר הזעירצ'יק הזה, שנדמה כי רק למען קיבתה האנורקסית של סבתי הספיקה תכולתו הגמדית?

   אולי הכין אותו לבקשתה המיוחדת. ואולי קיבל הזמנה מאיזה גמד במזרח העיר, שהחליט משום מה לוותר על הזמנתו, ובאה סבתי ורכשה לעצמה את המציאה הממוזערת בחצי המחיר. וכי מי חוץ ממנה יקנה סיר פתטי כזה?

   והסיר הזה, פתטי ככל שיהיה, מעורר רחמים ואולי אף פליאה על שום מידותיו הקומפקטיות, היה האש שהבעירה את מדורת הפסח השנתית בין אימי לסבתי, ועדיין לא נכנס החג.

    אבי וסבתי שנסעו בקו ארבע הביאו קצת ירקות מהשוק, שלא יחסר משהו לחג. אל השריקה של אבי ירדנו שלושתנו בטור סדרתי – אחותי הגדולה בראש, ואני הקטנה בירכתיים. אחרי מסדר הנשיקות הדביקות על הלחיים, ממנו ניסינו להימנע ללא הצלחה ממשית באף שנה, סבתי הייתה פורקת את סליה ומזוודתה הקטנה, עם כמה בגדים והרבה מטפחות ראש, ונכנסת למטבח לבדוק האם צלחו ניקיונות החג לפי ראות עיניה.

   היא הייתה עוברת עם האצבע על כל הכלים המיוחדים לפסח כדי לבדוק שאכן נשטפו, ולא נותר בהם אבק חלילה, או שמא גרגר שעורה שמן וסורר נדד לו בבלי דעת לבוידם, והחמיץ את לב הכלים ותכליתם הקדושה.

   את מסדר החמץ היא הייתה עושה אחר כך, לוודא שאבי שרף כל שארית דלה שלו מביתנו, לבל נחלל את החג. אימי הייתה ממשיכה בינתיים במסדר קציצות הבורמליקוס, וממשיכה בכמות הגונה של קציצות פרסה לערב החג, מנקה אגב כך שלושה מוחות ענק של פרה מנימי הדם, להכשירם לבישול במי לימון ופטרוזיליה.

   סבתי הייתה מביטה בצרמוניה במבט חמוץ, מנדנדת כל הזמן מתי כבר אמי תפנה את הכיריים, והיא, סבתי, תוכל לבשל לעצמה את האוכל שלה בסיר הקטן, לפני שייכנס החג.

   באותו יום – ואני הייתי עדה לכך – אימי ניסתה להניע את סבתי מהמטלה המעצבנת הזו שלה, לבשל לעצמה אוכל בסירה הזעיר. יכולתם לחשוב שזה כך, מפני שכתמיד היא נעלבה על שסבתי מטילה ספק בכשרות מטבחה, וחושדת שאת סלידתה מבטאת החמות בדבקות קנאית לסיר הנחושת הקטן ממזרח ירושלים.

   יכולתם לחשוב ששוב זוהי הסיבה לכך שאמי מנסה להניע את סבתי מפרשת הבישול הקצרה שלה בסיר לגמדים. אלא שמהר מאוד התבררה הסיבה האמיתית. סבתי בלשה בצבא הכלים המיוחדים והכשרים לפסח, ולא מצאה את הסיר הקטן! חיפשה שוב ולא מצאה. חיפשה עוד פעם, ביקשה גם ממני לחפש, ולא מצאה.

    ואז פרצה ההיסטריה. סבתי ניגשה לאמי ותבעה לדעת היכן הסיר הקטן שלה. אמי אמרה שאין לה שום מושג. אז עדיין לא ידעתי שהיא יודעת מה קרה לסיר הקטן, וכמו כולם האמנתי שגם היא לא יודעת מה קרה לו לסיר הגמדי. אולי אבד בשנה שעברה, כשאבי עטף כל כלי בנפרד בנייר עיתון והכניס אל הכלים לארגזים, לשמור עד לשנה הבאה. אולי נשכח באיזו פינה והוא נמצא מי יודע איפה בבית, שזה אפילו יותר סביר. והכי גרוע, שבאמת לא נארז בטעות בשנה שעברה מפאת השכחה, ונזרק לאשפה על ידי העוזרת התימניה, שלא הכירה הלכות פסח כהלכתן, ובוודאי שלא כיבדה את קדושת הסיר הקטן.

   אבי הובהל כדי לבלוש בעצמו אחר הסיר, ולא מצא לו זכר. אמי מצדה שלפה פרצוף פוקר, ולא ראו עליה שהיא יודעת משהו על הסיר הקדוש. אבל סבתי חשדה, ואת מלוא חשדנותה הפנתה כלפי אימי בצווחת מטורפות, כאילו בכך יחזור לה גם דם וסתה ויוורידו לחייה.

   ואמי בשלה, עומדת ליד הכיריים ומטגנת ומטגנת עד מוות, או עד כניסת החג, או מה שיבוא קודם.

   שורשי המריבה הקדומה הזו בין אימי לסבתי החלו כבר אחרי החופה והקידושים, בנשף שנערך באולמי ימק"א אחרי החתונה, כשסבתי פרצה פנימה לחדר ההתייחדות של הזוג הצעיר, לוודא האם יש דם בתחתוניה. על זאת לא סלחה לה אימי עשרים שנה. עשרים שנה נשאה את הבושה על הרגע האיום שבו חמותה פרצה פנימה בלי בושה, הסיטה את הסדין ובלשה לתוכו עמוק בנחיריה.

   ועוד נוסף לכך מיד לאחר הנישואים סדר נשים כהלכתו, שבו היה על אימי לדווח לחמותה על כל וסת שהגיעה והאם טיהרה את עצמה כיאות במימי המקווה. גם על ההתערבות הבוטה והפולשנית הזו לגופה היא לא סלחה לחמותה מעולם. היא, שמעולם לא שמרה מצוות, שבבית ילדותה אכלו טריפה בוקר וערב, שאביה היה בולס חזירי בר לארוחת צהריים ומקנח במלבי שמנת ומי ורדים – היא תראה את תחתוניה ברבים? היא תיזרק למקווה כמו אחת מלוכלכת כדי שתבוא "מטוהרת" מפני בעלה? למה מה? מה קרה? ממתי היא "מלוכלכת"? היא, שמתרחצת שלוש-ארבע פעמים ביום? עליה תגיד חמותה "לא טהורה"? עליה?!

   ולא זו בלבד, הלוא למען בעלה הסכימה לקבל על עצמה עול כשרות ומיני מצוות שלא האמינה בהן מימיה, מנהגים נפסדים שנראו בעיניה – עיני בתו של כופר בן כופר – כפרימיטיביים, נחותים, מיושנים. אז אחרי ההקרבה הזו שהייתה הרבה מעבר לכוחותיה, יבדקו בתחתוניה, בציציותיה?! אולי האימא הזו שלו רוצה לבדוק לה גם בתוך ה… שלה? מה עוד?

   כל השנים הללו שעברו מהנישואים, עשרים שנה ויותר, הבליגה אימי על העלבון הנוראי הזה, חמיסת בתוליה בצורה כה בוטה, הצגתם לראווה של דמיה בפני קרואי החתונה, ותוסיפו על כך את התערבות החודשית בענייניה הכמוסים ביותר כאישה. איזו חוצפה!

   אז עכשיו זו מדברת על סיר? על סיר???

   בצד אחד הייתה אימי, שהשימה פני צדיקה תמימה המצותת לקציצותיה המיטגנות חרש בקלחת. בצד שני הייתה סבתי הזועמת, שסמל העצמאות היחיד שלה בבתינו – סיר הפלאים הקטן שלה, קלחת עלי באבא שלה – נשדדה ממנה לאור היום. ובאמצע, כמו תמיד, אבא שלי, שמנסה להשכין שלום בין הניצות, מנסה לגלות את האמת, מי פה מפדחת את מי, הלוא בהחלט יכול להיות שסבתי הפליגה ברשעות-החמות שלה, והחביאה או העלימה את הסיר הקטן כבר בשנה שעברה כדי לעשות סצינה השנה.

   מצד שני, האם ייתכן שרקמה את המזימה השטנית הזו כבר בשנה שעברה? חשד קצת מוגזם, לא? הרי זיכרונה אינו כתמול שלשום, ואיך תזכור מזימת סיר ישן ומקומט מלפני שנה?

   מצד שלישי, הכול ייתכן במריבות כלות וחמותיהן, כך שאל לו להוציא זאת מן החשבון.

    מצד רביעי, מדוע שאשתו תעלים את הסיר? עשרים שנים ויותר היא חיה עם העלבון, אז עכשיו להיזכר? עכשיו לנקום?

   מצד חמישי, נקמות אוכלים כשהן קרות. ומדוע לא תמתין אשתו שנים עד שתכניס לחמותו, ודווקא ברגע הכי לא צפוי, במקום הכי כואב: הסיר הקטן שלה לחג, שבלעדיו לא תאכל כזית ממאכלי הבית, אפילו אם תגווע ברעב?

   מרוב צדדים ומחשבות החליט אבי לחפש שוב בבוידם, אולי שם ימצא את הסיר הקטן של אמו, שהחלה בשלב זה לצווח בפרסית קולנית שהיא תיקח את מעט מטלטליה ותחזור כבר עכשיו, עוד כמה שעות נכנס החג, לירושלים, ושנראה אותה חוזרת אלינו אי פעם. ואם אבי רוצה להפסיד אותה, את אמו הורתו יחידתו, נראה אותו מתרצה לאשתו הרעה, ולא לה, אמו הורתו שהניקה אותו עד גיל ארבע!

  ומן הצד השני כבר מפמפמת אשתו בספניולית, שפה שאמו אינה דוברת, שנראה אותו, נראה איך הוא נכנע לאמו, נראה אותו שפוט שלה, ילד טוב ירושלים. ומדוע שלא יתייצב פעם אחת ולתמיד לצד אשתו? נראה אותו גבר, נראה!

   ומן הצד ממש, אנחנו הילדות, אני עדיין די קטנה אבל כבר משמשת מעין עדה, רושמת במוחי את כל הדברים הללו שאכתוב לימים בספריי, ושתי אחיותיי הגדולות, שרואות בכל רק מן מופע הומוריסטי בחינם, בורלסקה משפחתית מהגיהינום, רק עבורן, יושבות וצופות במחזה המגוחך כמו בתיאטרון, עוד רגע יכינו לעצמן פופקורן.

   האם כל מה שרצתה אמי היה להחזיר לחמותה, לנקום בה? או שמא רצתה להראות לה, לסבתי, שמשפחה קודמת על פני מצוות עבשות? לא אדע לעולם. אמי לא הסכימה להתוודות שהיא זו שהעלימה את הסיר הקטן, וסבתי לא הסכימה להשתכנע בכך, ארזה מיד את כל חפציה, הזמינה מונית ונסעה בחזרה לירושלים. אפילו אבי הָאָבֵל לא הצליח לעצור בעדה, גם לא כשהתחנן בפניה בפרסית שלא הבנו, אמר לה בוודאי מיני מחמאות ודברי כיבושין כמו שאומרים לאהובה, אבל כלום לא עזר. סבתי נסעה לבלי שוב, ועל פניה של אמי ראו שהיא שמחה על ניצחונה הקטן: סוף סוף תעשה את החג בלי רטינותיה האינסופיות של החמות.

   אותו חג עבר עלינו בתחושות מעורבות. מצד אחד, אף אחד מאיתנו לא הכי סבל את הסבתא הזו, שרטנה, עיצבנה, נטפלה, נישקה נשיקות דביקות, ובעיקר הכריחה את כולם להקפיד בקלה כבחמורה, אוי ואבוי אם הדלקנו בטעות אור בשבת, אוי ואבוי אם לא נטלנו ידיים, אוי ואבוי אם טעינו ולקחנו מזלג מהמגירה של כלי החמץ.

   אפילו על אבי ראו שהוא מרגיש נינוח יותר, אינו חשוף עוד למבטה החמור של אמו האדוקה. סוף סוף ערכנו את החג כמו שאנחנו רצינו, בלי פקחית מצוות על הראש.

   מצד שני – והרי תמיד יש צד שני – כולנו התרגלנו לסבתא הזו שישבה מדי פסח לימין אבי. אנחנו הבנות אפילו לא הכרנו דבר אחר. דומה כי בעינינו הסבתא הזו נוצקה לכיסא בשולחן האוכל בכל ימי הפסח – זה מה שידענו, זה מה שהכרנו.

   גם אימי נראתה קצת מוזר. אין מי שתבלוש אחריה ותלך אחריה לכל מקום, הגם שאז כבר חדלה החמות לפשפש בתחתוניה.

   איזה שקט מוזר השתרר באותו חג, בעיקר בערב בחג, בלי הסבתא. והמריבות, הצווחות והצעקות לא התעוררו שוב גם בשנים הבאות, ואחיותיי לא יכלו עוד לשבת על גג העולם ולהביט על הכול ממרום היציע, כמו על ההצגה הכי טובה בעיר.

   

תל אביב, 2007