הנשף (פרק 10)

 

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

פרק  עשירי  מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997

 

לפרקים הקודמים

 

 

 

ה נ ש ף/פרק עשירי

 

הנשף תוכנן לשעה שש.

   רחל הגדולה ורחל קטנה ציפו בשקיקה לצלצול. הן ידעו מתי בדיוק צריך נשף להתחיל ומתי להסתיים. הן גם ידעו שכדי לנהל נשף כמו שצריך, צריך מספיק זמן. ועוד צריך להתכונן, לקשט את המערה, להביא רהיטים מהבית ולהספיק להתלבש ולהתאפר כדי להגיע בזמן.

   בלילה עיינה רחל הקטנה בספר נימוסים והליכות שמצאה בספריה במדף "עשה זאת בעצמך". היא רצתה לברר מהם הטקסים המחייבים בנשפים, וגילתה שאת רוב הכללים היא כבר יודעת בעצמה.

   בכל הסיפורים והאגדות שקראה אי פעם, ידעו הנסיכות איך להתנהג. הן ידעו מתי בדיוק לרקוד, מתי לסעוד, מתי להסכים לכוסית יין ומתי לא, מה לומר למחזרים שמזמינים אותך לריקוד ובאיזו שעה צריך לחזור הביתה. אז כל מה שצריך לעשות בשביל לדעת, זה פשוט להסתכל ולראות איך נסיכה מאגדה מתנהגת.

     "אני הנסיכה, את הנסיך," חילקה את התפקידים, "ובתור נסיך את צריכה להזמין אותי לרקוד, ואני צריכה לרשום בפנקס קטן, כמו זה שהבאתי איתי היום מהבית, את רשימת הנסיכים שמזמינים אותי לריקודים."

     "אבל אני יכולה להיות רק נסיך אחד," התלוננה רחל הגדולה.

     "אין דבר, נעשה כאילו. כאילו שאת הרבה נסיכים. את תזמיני אותי ואני ארשום שם. אחר כך תבואי שוב, כאילו שאת נסיך אחר, ואני ארשום שם אחר. וככה עד שיתמלא לי כל הפנקס בשמות של נסיכים," הסבירה.

    "אבל אני לא יכולה כל פעם לרוץ להחליף בגדים, רק בשביל להיות בשבילך כל פעם נסיך אחר," התלוננה רחל הגדולה.

     "אז תעשי כאילו," התרגזה רחל הקטנה. אבל מיד נרגעה והסבירה בשקט: "בואי נניח שאת כל פעם נסיך אחר. וממילא בגדים לא משנים אצל נסיכים, רק אצל נסיכות. כי אצל בנות יותר חשוב הלבוש, ובגלל זה יש להן ארון עם המון שמלות להחלפה, וכולן שונות. ואצל בנים בגדים זה לא נחשב כי יש להם רק כמה חליפות וכולן נראות בדיוק אותו הדבר."

    "אז זה לא הוגן," התעקשה רחל הגדולה, "למה שלך יהיו כל כך הרבה שמלות ולי רק חליפה אחת? ולמה שרק את בתור נסיכה תהיי יפה ומגונדרת, ואני, בתור הנסיך, אהיה סתם, פשוטה כזאת?"  

    "כי לא חשוב שנסיכים יהיו יפים. את לא מבינה?" ענתה רחל הקטנה בחוסר סבלנות: "יותר חשוב שהם יהיו אמיצים, ייסעו למסעות וילחמו."

  אבל רחל הגדולה לא השתכנעה. היא תבעה לשנות תכף ומיד את כללי הטקס, ורחל הקטנה מחתה ואמרה שאסור לעשות את זה, וכי בשום פנים ואופן זה בלתי אפשרי.

    "עד שאת לא משנה, אני לא משתתפת," קבעה רחל הגדולה.

    "את נורא עקשנית, את יודעת?" ענתה לה רחל הקטנה. אבל היא ידעה שאם לא עושים את מה שרחל הגדולה רוצה, כשהיא רוצה משהו מאוד, אז היא כועסת ומזעיפה פנים ואפילו מסוגלת לא לדבר איתה במשך שעות. אחרי שחשבה קצת החליטה שזה לא יהיה נורא כל כך לשנות את החוקים, לפחות הפעם, ואמרה שאולי זה עדיף, מפני שזה באמת לא הוגן שצד אחד יקבל משהו שלשני אין.

    "בכלל," הוסיפה בחשיבות, "כולם בעולם צריכים להיות שווים. זה ידוע. העולם יהיה הרבה יותר טוב אם רק יהיה בו סוציאליזם. כמו בקיבוץ. כשכולם עושים בדיוק אותו דבר ומקבלים את אותו האוכל ואת אותם הבגדים, ואפילו את התחתונים והגרביים מחלקים שם בין כולם. וככה אין הפליות. אף ילד לא צריך להרגיש כאילו יש ילדים סנובים וילדים פחות שווים."

    "חוץ מזה," הוסיפה אחר כך, "את הרי נורא יפה. אף אחד לא יוכל להיות נסיך יותר יפה ממך."

    רחל הגדולה השתכנעה והחליטה שהגיע הזמן לחדש את המשחק. היא ניגשה לרחל הקטנה, השתחוותה לפניה ואמרה לה ברוב חשיבות: "את מוכנה בטובך לרקוד איתי?"

    "לא ככה," תיקנה רחל הקטנה בקוצר רוח. "תגידי: 'את מוכנה בטובך לרקוד איתי, הוֹ נסיכה יפה ומהוללה?'"

   ורחל הגדולה צייתה והצרידה בקול דרמטי: "את מוכנה בטובך לרקוד איתי, הוֹ נסיכה יפה ומהוללה?" ומפני שהכירה את כמיהתה של רחל הקטנה לטקסים, הוסיפה קישוט קטן שהמציאה באותו רגע, ואמרה: "הוֹ נסיכתי, אנא העניקי לי ריקוד זה איתך. אם לא תרקדי עימי חיי לא יהיו חיים!"

   סוף סוף היתה רחל הקטנה מאושרת: רחל הגדולה הצליחה לחדור סוף סוף ללב ליבו של המשחק.

   השמחה הייתה רבה במערה באותו ערב חורפי.

     "את הטייפ! תביאי מהר את הטייפ ותפתחי את  המוזיקה שהבאתי מהבית," נזכרה רחל הקטנה. ולפני שרחל הגדולה יצאה היא נזכרה להגיד לה: "ואל תשכחי שאת צריכה להשתחוות אלי לפני כל פעם שאת מזמינה אותי לריקוד הבא."

   צלילי הוואלס חרקו בחלל המחניק של המקלט, שרק ארבע או חמש שנים קודם לכן ישנו בו במשך ששת ימי המלחמה. קירות הבטון המזוין, שספגו לתוכם את הבל פיהם של החולמים, הדהדו את הצלילים בידידותיות.

   רחל הקטנה אמרה שהיא מאושרת ממש עד הגג. היא חשבה שלו תמיד היו להן משחקים מוצלחים כל כך, לא היו ילדות מאושרות מהן בכל העולם. היא הורתה לרחל הגדולה לסחרר אותה בין זרועותיה, כמו שעושים נסיכים אמיתיים בסרטים ובספרים.

   ורחל הגדולה עשתה כמצוותה. היא סובבה את רחל הקטנה. כמו סביבון סובבה אותה, עד שהרגישה בעצמה בסחרחורת מתוקה המנמנמת את איבריה. היא נזכרה בלילה אחד, מזמן מזמן, כשעוד היתה קטנה, כשאימא ואבא שבו מבילוי והיא שמעה אותם מדברים במטבח. כשהתגנבה להביט עליהם אמר אבא לאימא: "בואי נחטוף משהו לאכול," וגחן אל צווארה בנשיקה ארוכה ורעשנית. היא נזכרה שראתה  את אמה מאושרת סוף סוף, כשאבא, יפה ומהודר בחליפת ערב שחורה ועניבה אדומה, סחרר אותה בזרועותיו ופיזם מצליליו של איזה ואלס. למחרת הבחינה בביס אדום מעטר את צווארה, ואמה ניסתה להסתיר אותו בכף ידה והסמיקה נורא. אבל היא הבחינה בכל אפילו שעוד הייתה ממש קטנה.

   כמעשיו של אבא באותו לילה רחוק  גחנה עכשיו אל צווארה של רחל הקטנה והדביקה לה נשיקה. אבל רחל הקטנה קפצה ואמרה מיד: "איכס, מה את מורחת עלי את הרוק שלך, מגעילה!"

   אבל רחל הגדולה לא ויתרה ואמרה: "אם משחקים באבא ואימא שהולכים לנשף, אז צריך לעשות את זה כמו שצריך."

   בתגובה מחתה רחל הקטנה: "מי אמר שאנחנו משחקות באבא ואימא? לשחק באבא ואימא זה טיפשי ותינוקי. אנחנו משחקות בנסיך ונסיכה. ויש הבדל גדול!"

   אבל רחל הגדולה התעקשה: "זה אותו הדבר. גם נסיך ונסיכה הם בסופו של דבר אבא ואימא."

   ובסוף רחל הקטנה נכנעה.

   הן תיאמו צעדים והמשיכו לרקוד, ורחל הגדולה הידקה את זרועותיה לגופה הצנום של רחל הקטנה, ובצעדי ריקוד קטנים הובילה אותה לעבר המזרן שהתגולל ישן ומאובק על הרצפה. כשהן נשכבו על המזרן, פרוסות במלוא גופן, הן חשו בעורן בעקצוצי הקש של המילוי הטחוב והריחו את הריחות המגוונים: ריחות חמוצים, חריפים, מתוקים ומלוחים, שעלו ממנו.

   רחל הגדולה ליטפה את רחל הקטנה כמו שראתה את אבא שלה עושה לאימא. בידיים לחות הידקה את השדיים הקטנים והמרשרשים, העשויים מגרבוני ניילון, בשפתיים לחות נישקה את הצוואר הפועם מהתרגשות ובאצבעות מרקדות זחלה לעברן של הזרועות הקרירות. רחל הקטנה ניסתה להתנגד, אבל רחל הגדולה אמרה לה: "ככה בדיוק עושים הגדולים אחרי שנגמרים הנשפים."

  רחל הקטנה שאלה: "איך את יודעת?" ורחל הגדולה אמרה לה: "כי אני רואה. הכול אני רואה. אימא ואבא שלי חושבים שאני לא יודעת כלום, אבל הרבה פעמים אני רואה איך אחרי שהם גומרים לריב, אבא מתחיל להתחנף לאימא ומלטף אותה, ואימא מנסה בהתחלה להתנגד ואומרת לו שהלילה הוא יקבל גורנישט, אבל כעבור כמה זמן הם משתתקים ומתחילים להתנשם ממש חזק, כמו כשנורא מצוננים."

   היא תיארה בפני רחל הקטנה מה היא עושה כשזה קורה. כיצד היא מתגנבת  על קצות אצבעותיה לחדר השינה, מסתתרת מאחורי המרווח שבין הדלת לקיר, ומציצה. כיצד היא רואה את אבא שוכב על אימא ומתנענע, וכיצד בדיוק אימא נאנחת ומחבקת אותו וכורכת את רגליה על רגליו.

   הרבה פעמים רצתה להרגיש את מה שמרגישים אבא ואימא כשהם שוכבים האחד על השנייה, אפילו שזה לא נראה לה כמו משהו מיוחד. זה בטח בדיוק כמו כשמשחקים בערמת ילדים. היא תיארה לעצמה שאולי מרגישים כמו בזמן שהולכים מכות עם הבנים: כשהגוף כולו מתוח וזרועות חובקות זרועות, כשעור מתחכך בעור וזיעה נוטפת על זיעה וריח מתערבל בריח, כשהשרירים המתהדקים נעים בפנים הגוף, ופלומות השיער הדקיק לוטפות את העור כמו דגדוגי האצות הקטנות ששטות במערבולות במים הנמוכים של חוף הילטון.

   היא הרגישה שהיא חייבת לדעת את הסוד של הגוף כשהוא נפגש בגוף אחר, כמו כשנופלים לתוך הבריכה והמים חובטים בגוף מכל עבר וקשה לנשום כי המים מכסים הכול. היא רצתה לחקור את התחושות ולפרק אותן לסיבות ולתוצאות, כמו שעושים המדענים שחוקרים את גוף האדם. היא רצתה להבין בוודאות מהם הקולות שמפיק אבא מאימא כשהם משחקים בערמת ילדים.

   היא ליטפה את רחל הקטנה, טיפסה עליה בגופה והחלה להתנענע כמו אבא. החיכוך בעור אחר הסעיר אותה. עורה המגורה מהבד המחוספס של החליפה להט מרוב ערגה. היא הרגישה את זרם הדם המציף את העורקים שפעמו בחוזקה, שועט בגופה כמו בשעה שהיא מתחככת על קצה המיטה, או שולחת אצבע רטובה ומנענעת אותה מתחת לתחתונים, עד שהיא מתחילה לרטוט בכל הגוף.

   רחל הקטנה הרגישה על עורה החשוף את מגעה של החליפה הנוקשה שלבשה רחל הגדולה. היא הריחה את ריחה וזיהתה את ריח החליפות המעומלנות שלובש אבא כשהוא ואימא יוצאים. היא אהבה שהם יוצאים לבלות. כי אחר כך, כשהם חוזרים, ניגש אבא אל מיטתה, מכסה אותה בשמיכה עד הפה ומנשק אותה, וריח מי הקולון של לחייו המגולחות, הרפויות, נשאר עליה עוד זמן רב אחרי שהיא נרדמת.

   לפעמים הריחה אותו על גופה גם בבוקר. היא השתוקקה שהוא לא יתנדף ממנה לעולמי עולמים.