היא לא הייתה בלוויה שלו. הייתה בכנס יהלומנים בטוקיו. התקשרו אליה מהארץ. אימא שלה אמרה שהיא לא מוכנה לחכות עד שתשוב. החברה קדישא אמרו שלדחות לוויה זה חילול המת. כשהסלולרי צילצל היא הייתה במעלית השקופה, לוכדת בעיניה את האורות הקטנים שטסו בכבישים. מעורפלת, ידיה רועדות, לחצה על הכפתור שיוריד אותה שוב למטה. בעצם, רצתה לעלות לחדרה. אבל היד לא צייתה. בתוך שניות היא נפלטה את הלובי הקריר. מוכנית יצאה מהמלון וצעדה בלי מטרה, מכוסה בזיעה קרה שהרטיבה את חולצת המשי ואת הבלייזר היקר שלבשה לכנסים כאלה. ענת הייתה צוחקת עליה שהיא כמו תלמידת בית ספר שלובשת מדים. אבל ענת לא הייתה כאן עכשיו כדי להצחיק אותה.

 

     היא הלכה והלכה, נהרסת מהחשבה שהם לא מוכנים לדחות את הלוויה במיוחד בשבילה. מה יקרה? עוד יום-יומיים. סוכנת הנסיעות שלה תהפוך עולמות כדי להשיג לה מקום בטיסה הכי קרובה. אבל לא. אימא שלה הממזרתה לא תיתן לה את התענוג! היא תקבור אותו במו ידיה היבשות. תמיד רצתה אותו לעצמה. ועכשיו המכוניות דורסות אותה, לאן את הולכת, גברת מגונדרת, עם שיער אדום-להבה ובלייזר אדום וחולצה לבנה עם דשים שופעים וחפתים ארוכים במיוחד. פחחחח.., צחקה עליה ענת לפני שנסעה: עלית כיתה, עכשיו את נראית כמו דיילת, והצדיעה לה.

 

    היא המשיכה ללכת. בלי מטרה. בלי מחשבה. מה מוזר שברגעים כאלה המחשבות נמחקות. המוח נאטם, מלא עובש, צבא נמלים חודר לראשה ומנטרל את המערכת. אפילו על ענת לא חשבה. איך לא התקשרת אליי? צעקה עליה ענת כשחזרה ארצה. באמת, שאלה גם היא את עצמה ולא ידעה לענות: איך לא התקשרתי אליה, אל ענתי שלי? אבל באותם רגעים כשצעדה בלי מטרה, יכלה לחשוב רק על דבר אחד: על הקבר שיחתמו מחר בצהריים בלעדיה.

 

   היא חשבה שהתרחקה מאוד מהמלון, אבל פתאום מצאה את עצמה שוב לפניו. כנראה עשתה סיבוב בלי להרגיש, ואולי המוח שלה בכל זאת מתכנן את מהלכיה צעד אחד קדימה. מוכנית נכנסה פנימה. פקיד הקבלה המלוכסן, היפה כמו כוכב קולנוע סיני אחד ששכחה את שמו, קד לפניה והטיל לזרועותיה ערמת פקסים. הכותרת דחוף צעקה מהם. מה תעשה עכשיו? תעלה לחדר? מה תעשה לבדה בחדר? הבר. כן. הקבר האולטימטיבי של אנשי העסקים בשעות הקטנות של הלילה, מטביעים את עצמם בגלונים של וויסקי סאוור.

 

   עדיין בלי לדעת מה תעשה עם עצמה, התיישבה על אחת הכורסאות השמנמנות בלובי. דווקא יפה לובי הזה, מעוצב לא רע, מערבי, לא יפני, בכלל לא יפני, היא לא סובלת יפנים וטעם יפני ואוכל יפני. תמיד כשהיא חוזרת מכאן לארץ היא רזה באיזה חמישה קילו, כי לא אכלה כמעט כלום. למה הייתה צריכה לבוא הנה? הוא גוסס – והיא נוסעת לטוקיו! העיניים שוב מעורפלות, הרגליים כושלות. בושה שכמוך, תתאפסי על עצמך. אבל לא, מאוחר מדי, אי אפשר להתאפס בשעות הקטנות האלה.

 

   כמעט שנרדמה על הכורסה הנוחה, אבל החליטה לאסוף את כוחותיה ולקום. אולי תמצא מישהו לדבר איתו. הרגליים כשלו אבל נשאו אותה אל הבר. בקצה הרחוק הבחינה ביהלומן ההולנדי, כפוף מעל כוסית משקה ומבטו מהורהר, שיער הקמה שלו סתור על מצחו. המראה הנורדי מצא חן בעיניה פתאום, אפילו שהיא בדרך כלל מעדיפה אנשים כהים. לכי אליו, אמר קול מוזר בתוכה, מה כבר תפסידי. והוא, כאילו שמע את קריאת המעיים הבודדים שלה, הרים את עיניו בסנכרון מושלם עם כמיהתה, ופלט משהו שבין צחוק שיכורים לגרגור תינוקות שרואים מבוגר שהם אוהבים. עוד רגע תעשה לו קיצי-קיצי בחזה השעיר שלו, בלונדיני גם הוא, לבנבן בקצוות. אבל ההולנדי פקח את עיניו הכחולות המימיות, וחיוכו התרחב לכדי מערה חשוכה, עטורה אבנים נוצצות בלובנן. "שבי", הציע מיד, ופינה את הז"קט שלו מהכיסא שליד.

 

   "כן, למה לא", לאטה לכיוונו, לא מבינה מה יוצא מפיה.

 

   "את נראית מוזר," אמר, "קרה משהו?" והיא, שמחה על הבחנתו הרגישה של הזר, כמעט פתחה את פיה ושפכה הכול. אבל לא, ברגע האחרון איזה קול פנימי אצילי חסם את פיה. היא מצאה את ידה על כתפו, כאילו משעינה אותה שם, מציעה לרקוד. הוא, מעורפל מאידי הבירה, נענה לה בגוף נעים, גברי, גדול.

 

   בתוך שניות הם חוללו לבדם על רחבת הריקודים הגלמודה. בעצם, חשבה לעצמה, הכול ריק. באמת מעניין מה השעה עכשיו, אם גם הבליינים המקצועיים פרשו למיטה.

 

    הגוף שלו היה חמים וריחו נעים, והיא נשענה עליו ועצמה עיניים, מרגישה, למרות כבדות אבריה, כיצד הוא מוביל את גופה השמוט כאילו הייתה בובת סמרטוטים ענקית. הוא הידק אותה אליו והיא נענתה מוכנית, נזהרת לא לדרוך על רגליו אבל לא תמיד מצליחה.

 

   "ריווי ריווי, את משהו, את יודעת?" לחש ההולנדי המעופף מבעד לאדי השכרות. והיא התפללה שהוא כבר ניחש משהו על מה שקרה לה. אבל ההוא רק המשיך לגרור אותה על גבי הרחבה, עד שלסוף כנראה נמאס לו מחוסר הקורדינציה שלה, והוא הוביל את שניהם, היא בתור שק כביסה – יה פוסטמה, נזפה בעצמה, תאספי את עצמך – והוא עדיין רפוי ממי יודע כמה משקאות שבלע.

   "היה נעים," קבע בשקט. "תגידי, את תמיד כזאת נעימה?" ניסה לנהל שיחה בלוע מלעלע. "הולם אותך. בכנסים את תמיד נראית… רשמית כזאת, סמכותית… גברית… אוי, תסלחי לי, לא התכוונתי. לא נעלבת לי, נכון? את הרי אישה כל כך יפה, כל גבר היה שמח  ל…"

    "לא, מה פתאום," אמרה וקול קטן צחק בתוכה. אבל היא לא נתנה לו ליהנות מהבחנתו המוצלחת. יש לו דרך להולנדי הזה, עם אחד כזה הייתה שמחה לשכב.

 

    ההולנדי, כאילו שמע שוב את הקול הקטן במעיה, הקול שכמעט התרפק עליו קודם בריקוד, לקח אותה ביד והוביל אל המעלית. "בואי, נמשיך את החגיגה למעלה. איפה בא לך, אצלך או אצלי?" ומשלא ענתה ורק המשיכה להתרפק עליו, טסה המעלית השקופה בתוך שניות אל הקומה שלו.

 

   כאשר הדלת נפתחה אל חדרו הם כמעט נפלו פנימה, מגששים את דרכם. אבל סופם שגלשו כבדי אברים על השטיח, מנסים לאזן את עצמם ולא כל כך מצליחים, עד שההולנדי תפס תנופה והתרומם תוך שהוא מניף אותה אליו. היא חשה לשון צורבת את תנוכיה ולוחכת את צווארה, תחושה חמימה-קרירה, רגע חמה, רגע קרה, כאילו לרוק שלו יש טמפרטורה משתנה. בעודו לוקק דחף אותה קדימה אל תוך החדר, פורם את בגדיה כל כמה שאיפשרו ידיו הלומות המשקה. והיא מצאה את עצמה מתכופפת קדימה אל שידה הלילה הגדולה, צופה בבבואה המטושטשת של איזו אישה, שרק אחר כך קלטה שזו היא עצמה, וההולנדי חודר לתוכה, כן, חודר – תקלטי יה אהבלה, ופתאום נעם לה אברו הגדול שנתחב לתוכה כמו חיית מחמד מתוקה ומצחקקת שטובעת בתוכה ותובעת חיים משל עצמה, ידיו עדיין אוחזות בשדיה ודוקרות קלות את פטמותיה.

 

   כמה זמן לא הרגישה זין אמיתי בתוכה? ריחו גירה אותה. גם מצאה חן בעיניה התחושה הלפעמים-חלקלקה ולפעמים-חורקת של בעילתו בין הכוס שלה לאחוריה. אחר כך הוא הוביל אותה אל המיטה, והצניח אותה שם כמו מצנח של צנחן בצבא הוד מלכותה, והמשיך לזיין לאט, בתנוחה רגילה, שמקץ כל השנים האלה נמצאה גם היא חביבה בעיניה, נעימה ומסקרנת. טוב, אפשר להבין אותה, היא כבר שכחה את כל המכניזם הפשוט למדי של המעשה בין גבר לאישה.

 

    בתוך מה שנראה לה כשעה תמימה, הוא גמר לבסוף באנחה גדולה שנשמעה לה קצת זקנה, והיא גמרה כמה פעמים בחדווה של ילדה שהתגלה לה משחק חדש. אחרי כעשר דקות של חיבוק חם והדוק, הוא הסתובב על חזהו ונרדם, והיא קמה ופסעה אל החלון, לראות איזה נוף יש לו, האם קיבל נוף יפה משלה, ושמחה לגלות שהנוף הנשקף מחדרה יפה ונוצץ יותר בשלל אורות יקרות מן הרחובות הסואנים הפרושים שלמטה, הרחק בקומתה ה-21.

 

   היא קרבה את גופה לשמשה ולחצה את עצמה אל הקרירות הצורבת-נעימה של הזכוכית המשוריינת, מצננת את העור הלוהט מזיעה. אז צנחה אחורנית על הכורסה, ועישנה בלב מתרונן מול הניאונים הננסיים שנמרחו למטה על הכבישים, בוהה בהם ובגבר חליפות, ונואמת לעצמה איזה נאום סבתאי של נו-נו-נו, מה את עושה כאן ילדה. אבל בה בעת נהנית מהגוף הגברי שישן מולה, נוחר קלות, כאילו עוד לא נכנס לשלב השינה הכבדה. עוד רגע יצללו חלומותיו אל נשותיו החוקיות, והיא תנסה למצוא שם את עצמה, בינות לנשים נורדיות צהובות כוּס ושיער.

 

   ככל שצפתה בו, נעם לה יופיו הנוכרי יותר ויותר. הגב הרחב, הקומה הגבוהה, לא כמו גברברי עמה הננסיים, שמגרדים לעצמם עוד איזה סנטימטר באמצעות הגבהה בנעלי ההתעמלות. אחר כך בחנה את השיער הסתור על צדודית פניו הנאות, האף הישר, הישבן המוצק מאימוני כושר, עד שהתחשק לה לתת לו ביס בזה הרגע, לראות אם יתעורר ויחזור לו החשק לעשות בה מעשים.

 

   החשק קירב אותה אליו שוב. היא מצאה את עצמה מחככת את גופה בגבר הזה שהיא בקושי מכירה, מלקקת את עורפו בלשונה כפי שעשה קודם, שואלת את עצמה האם גם הוא טרמומטר הבוחן את חום לשונה. לא לקח לה הרבה זמן לעורר אותו. הוא נענה לה מיד וכבש את גופה בחיבוק אבהי גדול, ונכנס לתוכה באותה הבעלתנות, שלרגעים נעמה לה ולרגעים עיצבנה אותה. ושוב התערסלה במחול הפסיכודלי שהתרוצץ בעיניה הכבושות בתקרה, והרחיקה אותו ממנה לרגע כדי להסתובב על הבטן ולתת לו להיכנס בתנוחה יותר נוחה.

 

   ושוב הם גמרו, ושוב הוא נרדם, ושוב היא נשארה ערה, מתפלאת שאין שום טלפון מהבית, שאף אחד לא מחפש אותה, שמוותרים עליה בכזאת קלות, שמחר תתקיים הלוויה בלעדיה, כן, בלעדיה, היא לא תשליך קומץ עפר, גם לא אבן קטנה על הקבר שלו. קברו. הקבר שקבר אותו ואותה ביחד בדמיונה.

 

    מאוחר בבוקר היה פיטר, ההולנדי, מוטל רפוי בזרועותיה, חוזר להיות התינוק המתוק מהבר בלילה, שהביט בה במכשירים התכולים השימושיים האלה שקרויים עיניו, עיניים של גבר הולנדי שאנן בגיל המעבר, שנראה טוב יחסית לגילו, עוד מעט בתו תלד והוא יהיה סבא, גילה את אוזנה בלילה. ועכשיו הוא מתחכך בזרועותיה, ברגליה, משבח את עורה החלק, יונק אותה לתוכו ומרטיב אותה שוב לפני שייכנס בפעם המי-סופר בכלל, תיהני לך, ילדה, כשמזדמן לך זיון מרוכסן בלילה יפני מטומטם וחסר שחר, רגע לפני שאת חוזרת לארץ לקבר חתום.

 

פרק ראשון מתוך רומן בכתובים