שאלה קטנונית למעשנים

למשורר המוכשר והיפה אמיר

לפני שאתוייג סופית כפאנטית מטורפת, לאור התנגחותי במעשנים המסכנים, אני רוצה לעסוק לרגע בשאלת כבוד אדם, חירות האדם.

   אני רוצה לשאול אתכם, המעשנים, מה הגבול שלכם.  אם אתם יושבים עם חבר, ושואלים אותו: "מותר לי לעשן?", והוא אומר "כן", האם זה אומר לכם שמותר לכם לעשן?

    אלך עוד צעד קדימה. אתם יושבים עם חבר, שואלים שאלה זו, והוא אומר בפנים קדורניות, חצי מגמגם: "…. נו… טוב… שיהיה," כאשר ברור לכל (וגם לכם, אל תיתממו) שהוא מאוד לא רוצה שתעשנו, אבל לא נעים לו להצטייר כפאנט, או כנודניק, או כלא ליברל, או כסתם חבר לא קול. מה תחשבו אז? נו, אם הוא הסכים, גם אם באונס, אז מותר לי לעשן כי הוא אמר כן?

   האם גם כאן אני צריכה להשוות את המצב לסיטואציה הקיצונית של היה או לא היה אונס? אמרה או לא אמרה "לא"? נניח, אמרה כן, אבל הביעה מחאתה באופן רפה, תוך עוויות פנים, אז זה לא נקרא אונס. נכון, לא משפטית בוודאי.

    על זה אני אומרת חוסר התחשבות, גסות, בוטות, בהמיות, ובעיקר, ניצול אגואיסטי של הזולת שמנסה להיות נחמד ורוצה ללכת לקראתכם, או שהוא חלש אופי ולא אסרטיבי, או שאין לו כוח לראות את פניכם מתכרכמים, או שהוא לא רוצה להעליב, או שסתם לא בא לו להתווכח. או, כמו הרבה נשים שאיכשהו אומרות כן לגבר, למרות שהן לא באמת רוצות, עושות את זה כי הן יודעות שזה מה שמצופה מהמעמד, הרי לא נפגע עכשיו בציפיות של הגבר לפורקן וכו'. אנחנו, הלא מעשנים, היינו שנים רבות כמו האישה הזו שלא רוצה להזדיין, אבל מכריחה את עצמה להסכים כי לא נעים לה.

   לא הבנתם את זה כל השנים, מעשנים, אני יודעת. לא חשבתם שזה חמור כל כך. ותסלחו לי שוב על ההשוואה הדמגוגית לאונס. גם גברים לא הבינו, ורבים מהם לא מבינים עד עכשיו, שקורה כי שאישה שלא אמרה לא מפורשות, בכל זאת לא רצתה. שצריך להיות קשוב לזולת, אכפתי, אמפטי, להביט בניואנסים, בשפת הגוף, ולראות מה הוא מבטא ב"כן" המגומגם שלו, כשהוא מתיר לכם לעשן בחצי פה.

   אוי, כמה שנים וכמה פעמים אמרתי "כן" למעשנים, בחמיצות, באונס, כשראו עלי שאונסים אותי לומר כן. רק אדם ממש אנוכי וממש מרוכז בעצמו, לא ישים לב. מה חיזק כל השנים את עמדת המעשנים היהירה הזו, כאילו העולם שייך להם ומותר להם להרעיל אותו? העובדה שהחוק היה לצידם, הנורמות החברתיות היו לצידם. או-אז גם אנחנו, הלא-מעשנים, לא העזנו לפצות פה ולהתנגד לחדירה הבוטה למרחב הפרטי שלנו.

   אני שואלת את עצמי כמה גברים ונשים לא מעשנים חיים עם גברים ונשים מעשנים, למרות שהם סובלים מזה, אבל פשוט נכנסו לקשר כי "אלה הם החיים". מישהי בתגובות הזכירה בהקבלה בושם מסריח. בושם אני יכולה לבקש מבן הזוג להחליף, להגיד לו "אל תעשן", זה נראה לכולם כמו פלישה לאוטונומיות שלו.

   אז מתי מתחילה חירות האדם ומתי היא מפסיקה? מהם הגבולות? תעזבו לרגע את המקומות הציבוריים, ובואו ניכנס לחדרי השינה. מותר לי לבקש מגבר שאני נורא חושקת בו להפסיק לעשן, אבל בתגובה הוא לא יסכים, ואז יבוא הקץ על הקשר הזה?  (אגב, לא חבל?) והאם אני חייבת לחיות כל חיי עם בן זוג שהתחברתי איתו צעירה, ואז הסכמתי בעל כורחי לעשן, מפאת כבוד הנורמות (וכי לא חשבתי שמותר לי לבקש), אבל היום אני כבר לא יכולה לסבול את זה? מה אעשה, שאתגרש רק כי הוא לא מסכים ללכת לגמילה, כי זכותו לעשן גדולה משלי לחיות בלי עישון?

   ובאמת, מה עם הילדים. בואו נדבר רגע על ילדים. מה עם זכותם של ילדים לחיים ללא מטרד העשן? ראיתי לא מעט בתים בהם בריאות הילדים מן הבחינה הזו נמצאת בתחתית סדר העדיפויות ההוריות, שמעשנים כקטר. באחת התגובות אצל אמיר, נתתי את הדוגמה הדמגוגית והקיצונית של הורים מתעללים. מי שעוקב זמן רב אחרי כתיבתי, יודע מה דעתי על "הורים בסיכון להתעללות בילדים", כפי שאני קוראת לזה. בהכרתי ובתובנתי ה"פנאטית" ו"הלא ליברלית" (הנה הזדמנות שלכם לגנות אותי על צרות מוחי), אני מאמינה שצריך לשלול מהם את האפשרות להורות. אם כך, מדוע שהורים מעשנים יורשו לחשוף את ילדיהם לעישון? ומצד שני, לא פשוט יותר להפסיק לעשן?

   ולמי שסבור שאכפת לי מבריאותי, שאני דבקה בחיי נצח, כפי שמישהי כתבה, אז יש לי חדשות: איי קודנט קר לס מהבריאות שלי. מי שמכיר אותי יודע. אבל כן אכפת לי מאיכות חיים טובה. כן אכפת לי שהאוויר יהיה נקי יותר ויהיה לי נעים יותר לנשום אותו. על עונג אתה מדבר אמיר אור? אז לי אכפת מהעונג שלי לנשום אוויר צח.  תחזירו לי את העונג הזה.