הכותבת המתחילה והעורך הנוצץ

הפרק "הכותבת המתחילה והעורך הנוצץ" הוא אחד הפרקים ברומן-רשת בהמשכים שכתבתי עם מחמלתי נולי עומר. הרומן "יקירנט" פורסם בהמשכים בראשית השנה ב-YNET, במשך כחודשיים. את הגרסה המקורית והלא מקוצצת ניתן להוריד מכאן. 

    הרומן הוא תכתובת בין שתי נשים. כאן רונית מספרת לחברתה אוליב על מקרה שקרה לה בצעירותה, עם עורך ספרותי יפה תואר ונוצץ. האם יש קשר למציאות? אתם לא מצפים שאספר, נכון?

אוליב היקרה,

חן-חן לך על הביקורת הבונה והחיזוקים. כשאכתוב עוד על הסופרת הסוררת וזיוניה החבוטים, אשגר לך לקריאה. אקי, בכל אופן, הוא מחוץ לתחום כרגע. ואל תחשבי שאני מאלו שסוגרות את המחשב בבהלה בכל פעם שהבעל נכנס לפריים, כאילו נתפסו מזיינות איגואנה. 

    לא תמיד זה היה ככה. כשרק הכרנו, הוא התלהב מזה שיש לו חברה פיוטית שמשוררת חרוזים לתפארת המליצה, והתגאה בי בכל פורום אפשרי. לפעמים אפילו האמנתי לו שאני באמת המשוררת הדגולה שהוא האמין שאני, זו אשר לה הקריב מנחות אהבה בכזאת תשומת לב: כרטיסי ברכה מוזהבים, פתקים קטנים מתחת לכרית, חיצים ולבבות למכביר במחברות שלו מהאוניברסיטה, טלפונים בכל שעות היום והלילה, חמשירים פעוטים בלשון קצת עילגת אבל מה זה חשוב לעומת הכוונות הטובות – עד שכמעט התפלצתי על זכייתי הסהרורית ברומנטיקן חסר התקנה, בשעה שאני מהקשוחות האלו, בקושי מצליחה לשים עליו ראש בקולנוע או לחבק כשהולכים יחד ברחוב. 

   אבל לו, לקוואליר, לנשמה הרומנטית, זה לא הפריע להעלות אותי על נס כאילו הייתי מוזה בהזמנה. זו הרגשה מוזרה שמעלים אותך על נס: לרגע את שוכחת שגם את מחרבנת, מגהקת ומשתינה כמו כל העדר.  וכאן בדיוק טמונה הסכנה. יש נשים שמעלות את הבעל שלהן על נס כאילו היה אלוהים, והוא, המסכן, יושב למעלה ורועד מפחד. ויש גברים שמעלים את האישה על נס, והאומללה נאלצת להעמיד פנים שהיא עשויה מחרסינה, גם אם נורא בא לה להשתין בעמידה. 

   באותם ימים הוא לא רק אהב לקרוא את מה שכתבתי, הוא גם תבע זאת ממני בחוזקה. לזה התכוונתי כשאמרתי שהוא נושף בעורפי. לפעמים ממש הרגשתי שהוא יושב לי על הכתף ומציץ לתוך המחברת. אני יודעת שישנן המון נשים שמתות למינימום התייחסות מהבעל, אז איך אני מעזה לדבר סרה בבעל שמתחנן לחדור לי לנשמה? במקום שאברך הגומל על שזכיתי בבעל מצטיין, אני מעזה להתלונן. אחד כזה צריך לשמור בנפטלין; להציג במוזיאון של יעקב טרנר, באגף הזכרים הארץ ישראליים הנדירים. אבל כאן בדיוק טמונה הבעיה. לרוב באמת הרגשתי שהוא מנסה לחדור לי לנשמה, כאילו אם יקרא אותי עד תומי, יצליח לנכס אותי לעצמו. 

    אחרי הצבא שלחתי כמה סיפורים לעורך ספרותי ידוע. האמת שלא ציפיתי לקבל תגובה, ובוודאי שלא כל כך מהירה, אבל הטלפון שלו הגיע בערך אחרי ארבעה ימים מהיום ששילשלתי את המעטפה בבהלה לפיה של התיבה האדומה.

    אז הלכתי אליו לביתו. כמובן שלא סיפרתי לאקי.  ידעתי שהוא מחשיב אותי לנכס לאומי פרטי שלו, אז כמובן שלא הייתי מטומטמת לספר לו. ו- אוליב, אל תחככי ידיים בשמחה, אני לא הולכת לספר לך כאן על אונס לתפארת המליצה והמוזה השחורה, אלא על מפגש מוזר, אולי מן המוזרים ביותר שקרו לי עם גברים, שמאז בילבל אותי עוד יותר בנוגע אליהם, מחשבותיהם, מניעיהם, נשמתם. 

    העורך הזה היה יפה כמו אלוהים. (ואולי חשבתי שהוא כזה מפני שהוא עורך, שאצל מי שמת לפרסם זה שווה-ערך לאלוהים ולאליל-יופי יווני גם יחד). אבל המנכוס היה באמת יפה כמו אליל יווני, וגם לא נורא מבוגר, מקסימום ארבעים, גוף בנוי לתפארת, עיניים אגמים, שכחתי משהו? אה, כן, וקול לוטפני שהקריא את מילותי בדייקנות מפתה של דון ז'ואן. והפעם, יקירתי, זה לא מנבכי הפנטזיות, זו האמת הצרופה באבן הירושלמית המתפוררת שיש לי כאן בגינה, יבוא אישי של אקי מהבית של סבא שלו בנחלת-שבעה. 

    כמובן שכמעט התעלפתי כשהעורך הנוצץ פתח לי את הדלת לבוש רק במכנסיים קצרים, מפזיל נונשלנטית למחשוף הצנוע שלי, וכשהוא נשכב חצי ערום על הספה, כמעט זלגתי על הרצפה המצוירת, עד שאספתי את עצמי בשארית כוחותי הקלושים והתיישבתי מולו, והוא אמר בקול שיהמם מומיות: "אני רוצה להקריא לך את הסיפור שלך, עם שינויים שערכתי. רוצה לשמוע?" מה יכולתי לענות לו: "לא, יא חתיכת דוגמן-אמצע! מה אתה שוכב לי כאן בפוזה של פלייגירל?" אז רק הינהנתי, וכל הזמן אמרתי לעצמי: תתרכזי, תתרכזי, על הקריירה הספרותית שלך מדובר כאן, על שארית חייך, זה חשוב, אל תשימי לב לשדה המגנטי ששוכב מולך, משפריץ הורמונים רטובים מול המאוורר ומחכך רגל ברגל חשופה. 

     האירוע היה למעלה מכוחותי. גם הניסיון להקשיב לו מקריא את הסיפור שעליו עמלתי חודשים רבים, עלה בתוהו. מה לא עשיתי כדי להתנגד להשפעת קרני הגמא: עצמתי עיניים כאילו הייתי הלן קלר, רק לא לראות את המבטים בעלי המשמעות שהוא הבזיק לעברי מדי פעם, אולי כדי לבדוק את השפעתו המדהימה עלי, הידקתי ירכיים באינסטינקט נקבי הישרדותי, והצמדתי בחוזקה את כוס המים הקרים שהוא נתן לי אל לחיי הבוערות, פעם ללחי אחת ופעם לשנייה, בתורות, לצנן מעט את האודם שבער מתוכי הישר לתוך גלגלי עיניו הכחולות, היפות, החומדות.

    אלא שאת מי חמד? אותי? את עצמו? שוכב שם כמו אל-אהבה המאוהב בעצמו. ומה בנוגע אלי? איפה אני בתמונה? האם אותי הוא חומד, האם שמא רק את קולו הוא שומע? רק בת עשרים הייתי, את מוכרחה להבין, ולא ידעתי מה הגבר היפה הזה רוצה ממני. בקצרה, כשלתי בקריאת הסיטואציה. אחת מתוחכמת ממני היתה מפענחת את הקודים בציק-צאק ומבצעת את הנדרש: למשל, מתנפלת על שיפולי חיקו ומנשקת את העור השזוף בניחוח אולד-ספייס, או משלבת רגל על רגל לתפארת המליצה והמציצה, ומחכה שהוא יזחל אל בין ירכיה, והשאר – את זה כבר אפשר למצוא בספריית הווידיאו בשכונה. 

   ורק אני, הפוסטמה, המשכתי לרבוץ על הכורסה הישנה,

מדמיינת את האקרובטיקה המינית שנערכה עליה עם פרחי-משוררות כמוני, את המיצים שזלגו על הבד הישן, ולא ידעתי את נפשי מרוב תשוקה, סלידה, אימה, חמדה, גועל, בעתה, אכזבה, כאב, ובעיקר: חוסר אונים, חוסר אונים, חוסר אונים, שהלך ועטף את ישותי המבולבלת עד שוודאי נעשיתי בעיניו חסרת פנים ואטומה, צנועה עד כדי בחילה, והוא איבד בי עניין, ואחרי שגמר להקריא חתך בקול קר: "יקירתי, לא אכחיש שאת מוכשרת. השאלה היא, האם את בשלה מספיק לפרסם."

    וזהו. הוא ליווה אותי אל הדלת, נישק את הלחי כמו דוד זקן, ולא היו שום זיונים פראיים ואורגיות מאלפות על השטיח התורכי הבלוי. בחוץ, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות על שניצלתי מהאדוניס המאוהב בעצמו ומפרחי הרוע של אהבתו. כמובן שלא התכוונתי לספר לאקי, אבל איכשהו הוא הצליח לחלץ את זה ממני – יש לו את הכשרון הזה, להוציא ממך וידויים כמוסים, וכששמע הכול עד הפרט האחרון האדימו פניו כמו שור בזירה (מה גם שהוא מזל שור, שזה עוד יותר גרוע, כי השוורים, כך ידוע, לא יסורו מדרכם עד שלא יבררו משהו עד תומו), וקבע בפסקנות: "זו הטרדה מינית, את חייבת להתלונן!" ולא עזר לי שאמרתי לו שהוא מגזים, מה פתאום הטרדה מינית בראש שלו – גם כי היינו אז, כולנו, פחות רגישים ומאומנים מהיום, כשכל קומפלימנט מפוקפק שנובח גברבר מעושן לאיזו סירונית מאדימה ברחוב, נבחן בשבע השיניים שנותרו בפה המרקיב של ותיקי בית-המשפט העליון, ואולי גם כי קצת רציתי להתפתות, משהו בתוכי הרי השתוקק להיות עוד מספר ברשימת השכבניות של העורך המהולל. 

   אקי לא שתק. למחרת הוא הלך למשטרה, אני נשבעת לך, וביקש לפתוח תיק פלילי נגד העורך בעל השם המחולל. השוטרים לא התייחסו לווידויו המבולבל של גבר צעיר ורכושני מדי כלפי חברתו, וכדי להיפטר מנוכחותו אמרו לו שמי שצריך לפתוח את התיק זה אני, לא הוא, ואם אני רוצה, אני מוזמנת בכל עת לתחנה. בבית היה לנו ריב נוראי מפני שלא הסכמתי לחזור איתו למשטרה. הוא קרא לי פחדנית, וכמובן האשים אותי שבוודאי רציתי בכך בעומק ליבי, ואני, שבתוכי כבר באמת התחיל להתגבש רצונון לעזוב את הניאנדרטלי שכאן לפני ולזחול בחזרה אל השטיח התורכי, מחיתי ובכיתי חליפות. 

    זה הסתיים בזיון-פיוס, כמו תמיד בראשית הדרך, כשהדרך היחידה ללב עוברת דרך המיטה. ואף שאני יודעת שהוא עשה את זה מאהבה, ומכך שתמיד הרגיש צורך לגונן עלי, משהו בתוכי נסגר כלפיו. המחברות עם השירים והסיפורים נשלחו לבוידעם, וממילא זמן קצר לאחר מכן התחתנו ונכנסתי להריון, ואחרי שילדתי את נועה ויתרתי על לימודי פסיכולוגיה ולמדתי במקום טכנאות רנטגן, כדי שאוכל לפרנס אותנו בזמן שאקי גמר את התואר הראשון והקים את המפעל. 

   אז זהו. שוב, אני לא מתלוננת. טוב, קצת. אבל עשיתי בחירה, ועכשיו אני משלמת את מחירה. ואני גם לא צריכה להתלונן על אקי, כי מהסיפורים שלי הוא ודאי נשמע לך כמו האשמדאי בכבודו ובעצמו, בשעה שהוא בחור טוב, באמת בחור טוב, נאמן למשפחתו, להוריו, לעמו. ואני לא אומרת את זה באירוניה, אולי רק בכאב. ומה? אם הייתי נשכבת מתחת לגוף המפוסל של העורך הנוצץ ונותנת לו להפוך אותי לרבנית-מכר מבוקשת, הייתי מאושרת יותר? הכול ספקולציות. ולכי תתערבי עם ספקולציות כשיש לך הוכחות בשטח בצורת שלושה ילדים שאת אוהבת יותר מאשר את נשמתך הסוטה.

שלך, ר' האומללה.