ושוב אני שואלת: אז למה עשיתם ילדים?

כל שבוע אני מחכה בדריכות לראות ב"ארץ נהדרת" את הילדה ממערכון "הבת-מצווש", זאת שמצליחה ללחוץ על רגשי האשם של הוריה ולגרום להם לעשות לה אירוע פסיכי מהבת מצווה, כי ביומיום הם מזניחים אותה. יותר מאשר לצחוק מזה, ומהמשחק הנפלא של שני כהן שמגלמת ילדה בת 11 וחצי בכזאת טבעיות, בא לי לבכות.

היתה לאחרונה בטלוויזיה סדרה דוקומנטרית בשם "קריירה", שהתחקתה אחרי נשי ונשות הקריירה של ימינו. כולם קרועים, מכורים. העבודה היא בראש מעייניהם. בין אם הם עובדים בעריכת דין, כפרסומאים, כאנשי היי טק, רופאים או אחיות, או בכל מקצוע אחר – הם וורקוהוליקים מבעיתים. ומדוע מבעיתים? כי את המחיר הכבד משלמים הילדים.

פרק אחרי פרק רואים הורים שרואים את הילדים שלהם שתי דקות ביום, אבות שרואים את ילדיהם רק בסופי שבוע, כי בבוקר הם יוצאים לפני הילדים וחוזרים רק בלילה, או אימהות שמסרקות בעצבנות את שיער הילדים או רוחצות אותם בעצבים, כי אחרי שעבדו עשר שעות ברציפות, הדבר האחרון שיש להן בראש זה לטפל בילדים. וזה לא איזה פלח קטן באוכלוסיה, זה הרוב, רוב ההורים עובדים היום במשרות מאוד תובעניות. ומי משלם את המחיר?

כתמיד אני שואלת: אז רבק, למה עשיתם ילדים? כדי "לראותם בלבד" שעה בשבוע? את הגברים זה איפיין מאז ומתמיד. לגבי נשים, מבחינתי, כל הכבוד לכל הנשים על הקריירות המצליחות שלהן, ואני אף רוצה לומר, בכבוד, עד חצי המלכות! אבל על חשבון מי?

כולם מפמפמים לנו שטויות על "זמן איכות", ושמה שחשוב זה הורה מוגשם מבחינה קרייריסטית, שבמעט השעות שלו עם הילד ייתן את כול כולו. 

באמת? איזה "כל כולו" יכולים אב או אם לתת אחרי שהם באים מתים מעייפות מהעבודה, ולפעמים אפילו נאלצים לחזור אליה בלילה? (לא אשכח פרק של הסדרה הדוקומנטרית "קריירה", שמראה אם שעובדת עד 7 בערב, חוזרת הביתה, מאכילה, רוחצת, מסרקת, משכיבה, וב-10 בלילה חוזרת למשרד לישיבת לילה).

במערכון הזה ב"ארץ נהדרת", שני כהן בתור הילדה מזכירה להוריה מי שמר עליה/חימם אותה/הכין לה אוכל/ עשה איתה שיעורים/ אהב אותה – המיקרו! ואם לא המיקרו, בוודאי הפייסבוק. אין הורים, אין טיפול, אין סמכות הורית, אין הגנה.

בילדותי, אמי לא עבדה. היא היתה איתנו בבית. ולמרות שהיתה אישה חלשה פיזית ונפשית, ורוב הזמן שכבה באפיסת כוחות על הספה, היא עדיין היתה בבית. וזה מה שהיה כה חשוב. היא הגישה משהו חם לאכול (לא טעים, ובכל זאת ארוחה חמה, לא כולן בשלניות). ועצם העובדה שהיא היתה איתנו בבית הרגיעה אותי. למרות שלא היתה אם מאוד מעורבת בשל בעיותיה הפיזיות, היא בכל זאת היתה שם, ונוכחותה היתה כה חשובה. היום אני מבינה עד כמה.

אני חושבת על הילדים שבאים מבית הספר לבית ריק. מה עם תחושת הפחד, הדאגות? כשישנה סמכות הורים בבית הילד מרגיש מוגן ורגוע. הוא לא צריך לדאוג שמשהו יקרה. ההורה תמיד שם, והוא כבר יטפל בכל. כך חש הילד חופשי מכל אחריות, וכך הוא צריך לחיות בגיל הזה: מוגן על ידי הוריו.

להעניק סמכות ואחריות רגשית כזו לילד, ואפילו למתבגר צעיר, זה להגזים בגדול. זה לגרום לו להתבגר ולקחת אחריות על עצמו לפני זמנו, לפני שהוא מסוגל לזה.

אני חושבת שזה אחד הדברים הכי חשובים בילדות: תחושת ההגנה. אהבה זה חשוב מאוד, טיפול זה חשוב מאוד, אבל תחושת ההגנה היא דבר שאם אין אותו, זה יגרום בעיות חמורות, ולא רק בטווח הקצר (ואנחנו רואים מה קורה היום לילדים ולנוער בשל חוסר האחריות והמעורבות ההורי), אלא יגרום לפגיעה בנפש בטווח הרחוק; סוג של נכות נפשית לצמיתות. 

אותי זה מעציב עד בכי.