חטאים היסטוריים

 

 

 

טרם קראתי את הספר של איריס אליה, יען כי מרוב עבודה בספרים קשה לי מאוד לקרוא ספרים זה שנתיים (לכן גם עזבתי את עבודת הביקורת בעיתון), אבל קראתי את הביקורת של תמר על העולם הישראלי של אז, המחולק לאשכנזים ומזרחים בספר של איריסקה. ואז קראתי משהו שכתבה כרמלה כהן שלומי בפייסבוק (היא כותבת מקסים על משפחתה הסלוניקאית, כדאי לכם לקרוא), וישר נזכרתי בשתי אנקדוטות משפחתיות מהסוג הזה. דברים שסופרו לי בהרבה-הרבה מרירות.

 

כשמשפחת אמי עלתה לארץ מאיסטנבול, הלך סבי, בעל מפעל הממתקים בתורכיה, לחפש עבודה במפעל "עלית" האשכנזי כולו. סבי היה אדם בהיר עור ונראה אירופאי. אלמלא השפם העבות האטא-טורקי, היה נראה אשכנזי. היה לו ידע רב בייצור ממתקים, בייחוד סוגי סוכריות, ובאיסטנבול המפעל שלו שגשג. היה להם בית גדול, משרתים, אוטומוביל, ובקיצים הם נסעו לחופשה ארוכה לחופו של הים השחור, ושכרו וילות לכל העונה.

 

האמת, הם עלו ארצה בגלל ציונות, אפילו שלא הכירו את המושג. הם פשוט רצו לעלות לארץ אבותיהם. גם אחיו של סבי, שהיה פקיד גבוה בבנק אנגלופלסטינה, עודד את סבי לעלות, כי סיפר לו שנבנית כאן חברה חדשה ואמיצה.

 

ובנוסף, לסבי תמיד היו קוצים בתחת. כשהיה בן עשרים עזב את איסטנבול ונסע לניו יורק, כי שמע שעושים שם כסף. שנה שלמה מכר גלידה בעגלת יד, עד שהתייאש כי לא מצא זהב על המדרכות, וחזר לתורכיה. שם הקים מפעל מצליח.

 

ולכן, עלייה לארץ נראתה לו כמו הרפתקה חדשה. הוא סגר את המפעל המשגשג, והעלה את המשפחה ארצה בשנת 1934. אמי היתה אז בת 8, אחיה בן 5.

 

הם עלו לירושלים, היכן שגר הדוד האמיד, הפקיד הגבוה בבנק. היה לו בית גדול ברחביה המיוחסת. פתאום, כשהם עלו, שינה הדוד את פניו, ובמקום לקבל אותם בזרועות פתוחות, נתן להם לגור כמו קבצנים על הגג, בדירה קטנה, וגם על זה דרש שכר דירה.

 

בתמונות: החיים היפים באיסטנבול. 

בתמונה למעלה: סבי במרכז, מימינו סבתי, משמאלו דודה, יושבות: סבתה של אמי ולידה דודה (טיה) ראשל שאחר כך התחתנה עם יווני, נכלאה באושוויץ ויצאה משם נכה. במרכז, הילדה הקטנה היפה היא אימי, לינה. 

בתמונה למטה: החיים היפים בקיצים לחוף הים השחור. אימי היא הילדה שיושבת לרגלי סבי, דודי בזרועותיו.

אט אט אזל הכסף שהביאו מתורכיה. סבי ידע לעשות רק דבר אחד: סוכריות וממתקים. הוא שמע על מפעל "עלית" שנפתח שנה קודם, בשנת 1933, והלך לשם, מתוך תקווה נאיבית שהבעלים פרומצ'נקו יראה אותו, המומחה לממתקים, וישר יעשה אותו שותף. הוא האמין שהמפעל החדש יוכל להשתבח רבות ממומחיותו. חחחח. איזו נאיביות.

 

אלא שלא שותף ולא נעליים. גם כפועל לא רצו לקבל אותו. הוא היה פרענק שדיבר רק תורכית וספניולית. פיכס. לא אצלנו.

 

סבי נורא נפגע. אני חושבת שהאכזבה מהעלייה לארץ, שקשורה גם לכך שלא הצליח להשתלב כאן בתעשיית הממתקים, גרמה לשברון ליבו ולמותו בגיל 50 בלבד, חולה ומיואש. והוא היה אדם מלא חיים, תאב חיים והרפתקאות. הסירוב הזה ב"עלית" הרס אותו והכאיב לו עד סוף ימיו, בשנת 1951.

 

ואת הסיפור הזה שבה אימי וסיפרה לנו פעם אחר פעם, מראה לנו את התמונות מהחיים הטובים באיסטנבול, ואיך אביה ויתר על הכול למען חלום ציוני שהתנפץ לו בפנים.

 

פשוט לא רצו אותו כי הוא דיבר ספרדית. רבק, היה אומר הסבא, אבל אני מאירופה, לא? הלוא איסטנבול היא בחלק האירופאי של תורכיה. לא דובים ולא יער. כאן הוא היה פרענק נחות, לא יותר. לא בעל בעמיו מתורכיה האירופאית. ומה, מדוע פרומצ'נקו הלטבי היה יותר טוב ממנו?

 

כמה שנים אחרי העלייה הטראומטית של סבי עבר אבי דבר דומה. אלא שהוא החליט להילחם, לא לוותר.

 

בסוף שנות הארבעים אבי פתח חנות גלנטריה בירושלים, ובשנת 1950, עם המעבר לתל אביב, העביר אותה לבית רומנו. תוך שנים ספורות הוא הפך את הגלנטריה הקטנה לעסק משגשג והראשון מסוגו בארץ לתכשיטים מלאכותיים. יש לי תמונה מדהימה של אות הצטיינות שהוא קיבל בשנת 1963 מספיר ז"ל, שר התעשייה והמסחר דאז, על כך שהעסק שלו היה יבואן-יצואן מצטיין. חחח, הוא ייצא חרוזי חברון לאירופאים. ראיתם מה זה?

 

אבל ההצלחה גבתה מחיר מבחינת מעמדו בארץ. ספיר או לא ספיר, אות הצטיינות או לא אות הצטיינות. כשהלך לרשום את המשפחה בקופת החולים של ההסתדרות, אמרו לו "לא!" הלוא בנוסף לכך שהיה פרענק, שזה עוד מילא, עוד העז להיות עצמאי ובעל עסק!! שומו שמיים, לא שכיר. לא עובד אדמה, לא פועל. כתם על החלום הסוציאליסטי הצחור! 

 

באותם שנים, רק שכירים יכלו להתקבל לקופת החולים של ההסתדרות. ומה יעשו כל האחרים? הלכו ופתחו קופת חולים לעצמאים בשם "הציונים הכלליים". יעני, נא באוזן לציונות האשכנזית.

 

וכמו שקופת החולים של ההסתדרות היתה מסונפת למפלגה, גם הציונים הכלליים פתחו מפלגה, ואבי הצטרף אליה, כמובן. לא רק הצטרף, גם היה פעיל, ישב בוועדות הקלפי והעריץ את בגין, כשהציונים הכלליים הפכו לימים לליכוד.

 

וכך הפסידה תנועת העבודה – שלא רצתה עובד עצמאי – את קולו של אבי, שלולי גורש בבושת פנים מקופת החולים של ההסתדרות, היה נעשה מערכני"ק שרוף.

 

והרגע ההוא, שבו גורש בבושת פנים מקופת החולים האשכנזית הגדולה, גרם לו לשנוא את המפ"איניקם והמפ"מניקים לכל חייו. איזה עלבון צורב שגרם לו לפנות אל המפלגה שכנגד, ולהיעשות ימני. הכול בגלל יריקה בפרצוף. מה שאומר שהכול אישי, הכול…

 

מצחיק, אבל ב-1984 התחלתי לעבוד בעיתון "על המשמר" המפ"מניקי כמבקרת הקולנוע של העיתון. אבי היה די המום. מה לבתו של ציוני כללי שרוף ולעיתון של המפלגה האשכנזית הקיבוצניקית השנואה עליו, שייצגה בעיניו של כל חוליי העולם?

 

אלא שאני, בת לאב ממוצא פרסי ולאם תורכיה, כבר גדלתי בתל אביב הצפונית, ולא הרגשתי את מה שהם הרגישו, ולא קיבלתי יריקות בפרצוף כמוהם. לא יודעת אם זה הישג, אבל את ילדיהם הצליחו הוריי לשלב כהוגן בחברה המעורבת והרב-שכבתית של המפעל הציוני החדש והאמיץ.