זיכרונות מהחופש הגדול

v\:* {behavior:url(#default#VML);}
o\:* {behavior:url(#default#VML);}
w\:* {behavior:url(#default#VML);}
.shape {behavior:url(#default#VML);}

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

בשבוע שעבר שמעתי בחדשות על בית ספר יסודי פרטי שהחליט על דעת עצמו לקצר את החופש הגדול לחודש. שמעתם??? בעיני, זו כפירה בעיקר ופגיעה אנושה בהנאה הגדולה של הילדים. אני למשל, חייתי כל השנה בשביל להגיע לחופש הגדול. לולי ידעתי שמצפים לי חודשיים כאלה, אולי הייתי מבצעת התאבדות חרקירי בחדר המנהלת כבר בראשית שנת הלימודים.

 

ובשבילי, בין השאר, החופש הגדול היה קייטנות. בחודש הראשון של החופש תמיד שלחו אותי לקייטנה. אמי ניסתה להיפטר ככה גם מאחי ומאחיותיי, אבל הם לא גילו מי-יודע-מה רצון ללכת לקייטנה, אז היא ירדה מהם. אבל משום מה אני הסכמתי. כנראה שגם אני רציתי להיפטר מהבית, אחרת אין דרך להסביר את הסכמתי.

 

השנתיים הראשונות בקייטנת הקיץ היו משעממות טיכו. כל מה שהיה אז היו את הקייטנות של העירייה בבית הספר, מה שאמר בעצם לחזור אל בין כותלי המקום שתיעבתי במשך השנה, לצייר קצת, לשחק קצת בחצר ולעשות כל מיני עבודות יד כמו ראפיה, או המודה הלוהטת בשנת 1967: מחזיקי מפתחות קלועים מחוטי פלסטיק צבעוניים (זוכרים את הדיזסטר הזה?).

 

אבל בכיתה ג' הגיעה הקייטנה השווה. עיריית תל אביב חנכה את קייטנת הקיץ בגני התערוכה. חודש שלם של המון פעילויות, בריכה שאירגנו לנו על הדשא, משחקים, והכול בחיק הטבע, הכול בחוץ. לעומת הקייטנה המחניקה בין כותלי בית הספר, זה היה לוקסוס (יש זוכרים?).

 

גם המזון כבר לא התמצה בשקית השוקו הקלאסית עם הלחמנייה התפוחה המתקתקה, אלא בשתי ארוחות של ממש. בבוקר אותו שוקו ואותה לחמנייה, אבל בצהריים ארוחה מלאה עם כל שלוש המנות, בחדר אוכל שהיה אחד מההאנגרים של גני התערוכה.

 

חלק מהפעילויות התרחשו באותם האנגרים, חלק בחוץ, ופעם בשבוע לקחו אותנו לגן השעשועים הגדול עם הגלגל הענק. עוד יתרון: יכולנו גם להסתובב לבד במתחם. זה היה בטוח, רחב ידיים והעניק תחושה של "אנחנו גדולים ומרשים לנו להסתובב לבד".

 

וכך אימא שלי זכתה להיפטר ממני עד ארבע אחר הצהריים. וגם היו הסעות הלוך ושוב, וזה גם היה מסובסד ושווה לכל כיס כמעט. והעיקר, אני זוכרת שנורא נהניתי.

 

בייחוד נהניתי בקייטנה של בין כיתה ד' ל-ה', כי התאהבתי באיזה בן שאת מראהו ושמו שכחתי. וכשדיברנו הבנות על להתאהב, ישר מישהי שאלה איך נוצרים ילדים, ואני עניתי שמנשיקה כמובן, ולכן צריך להיזהר ולא להתנשק בפה, אפילו אם ממש מתחשק.

 

אבל בלילה דמיינתי לעצמי אותי ואת הבן הזה עושים כל מיני פעילויות אסורות, לא רק מתנשקים, והתחושה הפיזית היתה נעימה ביותר, ונדמה לי שהבנתי שאני ממש מאוהבת בפעם הראשונה בחיי, כי לפני זה היה רק גדי מהכיתה, שמאוד חיבבתי אותו, ולפעמים הלכנו ביחד הביתה מבית הספר, אבל מסתבר שהוא לא ריגש אותי כמו הבן מהקייטנה. בקיצור, נדמה לי שבאותו קיץ גיליתי את המשיכה המינית, גיליתי שאני מינית, שיש לי פנטזיות על בנים, ושזה נורא נעים להרגיש בגוף את הפנטזיות האלה.

 

אחרי שנה נוספת בקייטנה העירונית בגני התערוכה, אחותי מצאה בעיתון מודעה על פנימיית קיץ במושב עם לימודי אנגלית ורכיבה על סוסים. נדמה לי שהיא חשקה בזה עבור עצמה, אבל כבר היתה מבוגרת מדי, אז היא התחילה ללחוץ על הוריי שישלחו אותי, וכך אפילו אלמד אנגלית.

 

באותם שנים של אחרי מלחמת ששת הימים פקדה הפריחה הכלכלית גם את העסק של אבי, והוא ניאות להסדר, על אף שהיה יקר. והיה בזה בוודאי גם גמול מעמדי מסוים: שולחים את הבת לפנימיית קיץ יוקרתית של עשירים, דבר שטרם קרה במשפחה.

 

אינני זוכרת באיזה מושב זה היה, והיכן בארץ, אולי במרכז, אבל המקום היה שייך לזוג מבוגר וחביב, עם הרבה דונמים שהם הסבו לחוות רכיבה, משם יצאנו לפרקים לרכוב על הסוסים שלהם באזור. והיה להם גם חדר אוכל וחדר לימודי אנגלית, ומורה לאנגלית, איזו אוסטרלית מחומצנת בשם טינה (אנחנו קראנו לה טוּנה) שלימדה אותנו אנגלית במבטאה הצורם, והיו עוד שני מדריכים צעירים, ומשחקי חברה ומסיבות וטיולים ברחבי ארץ.

 

ואני שוב התאהבתי, הפעם באח הגדול של גיל חובב, שהיה יפה כמו אלוהים, עם תלתלים ופנים של מלאך. אבל הוא היה מבוגר ממני בשנתיים ובנוסף התנהג כמו נסיך בלתי נגיש, כי כולם בקייטנה ידעו על ייחוסו המשפחתי. ובמקום לקבל תשומת לב ממנו, קיבלתי יחס מועדף מבן הדוד שלו מטבריה, אחד שחום וסקסי ממשפחת אמסלם, שהזמין אותי לרקוד סלואו כמה פעמים למרות שנורא התביישתי, כי הייתי רק בת 12.

 

אל חובב הקטן – גיל – אף אחד לא התייחס, כי הוא היה הכי קטן מכולם, רק בן 10, רזה, לבנבן, מצונן, מנוזל וחנון. אבל אחיו הנסיכי משל באותה קייטנה ביד רמה, מה גם שכמה סניפים ממשפחתם המורחבת הגיעה אף היא לקייטנה – כל מיני בני דודים מדרגה ראשונה ושנייה מאותה משפחת אמסלם הטבריינית.

 

והיתה עוד נסיכה מיוחסת בקייטנה, הבת של אלי כהן ז"ל, המרגל והמרטיר שלנו בסוריה, ופעם אפילו נסענו אליה הביתה ופגשנו את האם המלכותית, בעלת הדרת הכבוד, האלמנה נדיה.

 

שנה לאחר מכן, כשכולם ראו כמה טוב אני מסתגלת לקייטנות האלה עם לינה, שלחו אותי שוב לפנימיית קיץ, הפעם בקיבוץ, ולחודש שלם.

 

שוב איני זוכרת איזה קיבוץ ואיפה, רק שזה היה קיבוץ מאוד עשיר, עם בריכה וכל הפסיליטיס. ושהיו שם כמה מתנדבים חמודים מבלגיה, ושאחד מהם התחיל איתי ואפילו נישק אותי בפה. ושהיה שם בן אחד יפהפה, בלונדיני ושזוף שהתאהבתי בו, ושפעם, בטיול לים המלח, הוא עבר לידי ונגע בי בגב, וכל כך התרגשתי, שנדמה שנהפכתי בעצמי לנציב מלח.

 

את חניכי הפנימייה הלינו בחדרים שהיו בוודאי פעם של הקיבוצניקים הוותיקים, לפני שכולם עברו לווילות עם ההתעשרות הגדולה. עכשיו, כשאני נזכרת בזה, אני נותנת דעתי לעובדה שזה היה בקיץ 73', ממש חודשים ספורים לפני מלחמת יום כיפור. וגם בקיבוץ הזה היתה תחושה של "אני ואפסי". יהירות על ההצלחות הכלכליות, על הפריחה, על השגשוג, ואיזו תחושת נמנום או כהות חושים רגשית שהתלוותה לכך.

 

מהקיבוץ נסענו לכל מיני טיולים בארץ, עשו לנו המון פעילויות, וכמעט לא היתה שעה שקטה. כשלא השתכשכנו בבריכה, עשינו א"ש לילה, וכשלא צבענו זה את זו במשחת נעליים או משחת שיניים, ישבנו בחדר התרבות, צפינו בסרטים וזכינו לכל מיני כיבודים שהובאו מהמטבח. אין ספק, הקיבוץ הזה ידע לעשות לירה מכל משאב שלו, גם מהקייטנה המפונפנת הזו לבני עשירים.

 

בסך הכול נהניתי בקייטנה, אבל דבר אחד רע קרה לי בכל זאת. היום, כשאני חושבת על כך, אני מעלה בדמיוני הבוגר כל מיני אסונות שיכלו לקרות לי במרחב הפתוח והמתירני הזה. למשל, שגרנו באותם חדרים שלא היו נעולים, לידנו גרו המתנדבים, ומזל שלא נפגענו מאיזה פדופיל, למשל. הרי ממש היינו טרף קל. כל כך חשופים בצריח.

 

אבל לי קרה דבר אחר: חרם קבוצתי שארך יומיים. למעשה, די שכחתי או הכחשתי שעברתי חרם, עד שלפני כמה שנים קלטתי שכן, זה היה חרם, הגם אם קצרצר.

 

כתבתי על כך כאן פעם. יום אחד חזרנו מפעילות, ועל המיטה שלי היה בקבוק "טמפו קולה" של שני ליטר ושוקולד מריר "פרה אדומה". בלי פתק. שאלתי את הרכזת והיא אמרה שהוריי באו והשאירו את זה. זה הניח את דעתי, אז אכלתי את השוקולד ושתיתי את הקולה.

 

למחרת באה אלי עדת בנות והתנפלה עלי. הסתבר שזה היה שייך ליעל נוספת שהיתה בקייטנה. הרכזת התבלבלה ושמה את התקרובת אצלי. הכול היה תולדת בלבול אחד גדול, ובכל זאת האשימו אותי הבנות שידעתי שזה לא עבורי, וכך יוצא שלמעשה גנבתי את הממתקים מהיעל השנייה. ולא עזרו שום הסברים ותחנונים שלא עשיתי כלום. הבנות החרימו אותי ליומיים.

 

לא זוכרת כיצד זה עבר. אולי בסוף הן קלטו שאני לא אשמה. וזה באמת היה רק יומיים. ובכל זאת האירוע נשאר שם איפה שהוא עמוק בתוכי.

 

שנה לאחר מכן כבר הייתי בת 14, והרגשתי שאני גדולה מדי לקייטנות, וסירבתי ללכת שוב.

 

                                                ***

 

והנה מודעת אבל לחופש הגדול שבני הנוער מפרסמים מדי שנה ברשת:

 

והנה שיר של נעמי שמר על החופש הגדול:

 

 

 

החופש הגדול
נעמי שמר
מילים ולחן: נעמי שמר
קיימים 5 ביצועים נוספים לשיר זה :
ביצוע:
בחר ביצוע
דורית ראובני
חיים צינוביץ'
יפה ירקוני
גיתית שובל ורון דרויאן
עוזי חיטמן וגלי עטרי

הכל אני יכול בחופש הגדול
לצמוח ולגדול בחופש הגדול
ללבוש סינור כחול בחופש הגדול
וככה לעמול בחופש הגדול

הכל הכל אני יכול
כי זה החופש הגדול

כמעט הכל אפשר בחופש הגדול:
אולי ניסע לכפר בחופש הגדול
לעזור שם בבציר בחופש הגדול
וקצת לקצור חציר בחופש הגדול

הכל הכל אני יכול
כי זה החופש הגדול

אבל הכי נחמד בחופש הגדול
פשוט להיות לבד בחופש הגדול
ועל חולות זהב בחופש הגדול
לשכב לי על הגב בחופש הגדול

הכל הכל אני יכול
כי זה החופש הגדול