הלילה ההוא עם פיטר (כולל תמונות)

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

תמיד בתשעה באב אני נזכרת במתים שלי. לצערי, יש לי לא מעט כאלה ב"רזומה", גם כאלה שהכרתי לתקופה קצרה, ובכל זאת אהבתי. וככל שאני מתבגרת, מתווספים המתים.

 

את הרשימה הזו פירסמתי בעבר, ומשום מה היו שלא האמינו לי שזה קרה, חשבו שהמצאתי הכול, וכדי לקבל הוכחות ביקשו תמונות, אבל לא היה לי אז סורק. סוף סוף התקדמתי למאה ה-21 וקניתי סורק, ואני יכולה להעלות גם את התמונות. (ולא שנעשיתי פתאום ספצית בטכנולוגיה; אני עדיין לא יודעת לסרוק, והכול יוצא לי נורא זעיר).  

 

אתמול ראיתי את "שושנת קהיר הסגולה", אחרי שלא ראיתי אותו די הרבה שנים. יש שם קטע כזה שבו מיה פארו אומרת לשחקו שבתוך הסרט, זה שהתאהב בה, שהיא לעולם לא תשכח את ליל הבילוי שלהם ביחד בניו יורק הבליינית, זו שבתוך הסרט כמובן.

 

ונזכרתי בלילה אחד כזה, לילה של בילויים בעיר נידחת, עם הבחור הכי מתוק בעולם. אפילו הצטלמנו יחד בתא של הצילומים האוטומטיים, כמו שרואים בסרטים, אולי בגלל ששנינו היינו מבקרי קולנוע, וסצינות רומנטיות כאלה מהסרטים היו בדם שלנו.

 

הרקע ללילה המופלא הזה לא היה עיר גדולה ותוססת, אלא עיירה תעשייתית מנומנמת בשם אוברהאוזון שבגרמניה. הוזמנתי לשם לפסטיבל הסרטים הקצרים הבינלאומי, פסטיבל מאוד נחשב בקרב אנשי קולנוע, אבל הרבה פחות ידוע מעמיתו הגדול בברלין.

 

אוברהאוזן היא עיר קטנה, משהו כמו פתח תקווה, ובכל זאת התברר שבאזור הבילויים שלה היא לא כל כך מנומנמת כמו שחשבתי. מי שהראה לי את זה היה פיטר, מבקר קולנוע מברלין המזרחית במקור, שבמהלך אותו שבוע למדתי עליו המון, עליו ועל החיים במזרח גרמניה.

 

כשנפגשנו השנה היתה 1992, שלוש שנים אחרי נפילת החומה. בתקופת הקומוניזם פיטר היה מבקר קולנוע בעיתון מזרח גרמני, ולעולם לא אשכח את סיפורו על "המילים האסורות". מדי יום נתלתה על עמוד המודעות במערכת רשימת מילים שאסור לעיתונאים להכניס לכתבותיהם, הכול בהתאם לרגישות הפוליטית באותו היום. 

 

באותו שבוע הזוי הזה שלנו גם שמעתי מפיטר כל מיני בדיחות על השטהזי, הסוכנות החשאית המזרח גרמנית, שגם הוא זכה לביקוריה כעיתונאי, וגם כבי-סקסואל, שטעם מהצד השני, שלא היה חביב על השלטונות.  

 

אבל כשנפגשנו, פיטר כבר היה מבקר קולנוע בעיתון ברלינאי רגיל, חופשי, בברלין המאוחדת. ושנינו היינו שופטים בתחרות מטעם תא מבקרי הקולנוע הבינלאומי. ביחד איתנו היו גם מבקרת מרוסיה, מבקר מאיטליה ומבקרת מצ'כיה.

 

והיה כיף. שבוע של כיף. בעיקר בגלל פיטר.

 

כבר ביום הראשון, כשנכנסתי מבולבלת לאולם שבו התקבצו כל אורחי הפסטיבל (לפני כן נכנסתי בטעות לכנס של עובדי התעשייה הזעירה בעיר), מיד בא לקראתי בחור רזה וגבוה, שחרחר ומזוקן, עם אף יהודי ארוך, שהתאים מאוד לפניו היפות השחומות ולעיני "ציון" החומות העמוקות שלו. הוא היה לבוש מסוגנן מאוד והפגין נימוסים שימיסו מומיות. וישר הוא ניגש אלי ועזר לי, הושיט לי אוזניות לתרגום הסימולטני, ואחרי מפגש ההתכנסות עזר לי למצוא את השלמית הזקנה, שחילקה לנו את האש"ל שקיבלנו מהפסטיבל: המון מרקים שאחר כך בזבזתי בהנאה באמסטרדם.

 

ופיטר צחק ואמר באנגלית במבטא הגרמני הרך שלו, שכל כך אהבתי: "אז עכשיו  את גברת עשירה". ומאותו רגע נעשינו בלתי נפרדים. אז גם הסתבר לי שפיטר הוא שמינית יהודי, וכנראה מזה בא לו מראהו היהודי המיוחד. סבו מצד אמו היה יהודי, ומאחר שסבתו גידלה אותו, הוא גדל עם תודעה יהודית ועם אהבה ליהדות וליהודים, ובאיזו שהוא מקום חש מעין יהודי, אולי גם בגלל החצי ההומוסקסואלי שלו, החצי הנרדף.

 

גם חייו היו משונים ומיוחדים. שנתיים אחרי שנולד, הוריו נהרגו בתאונת דרכים, ומאחר שגרמניה כבר חולקה לשניים, הוא הועבר לרשות סבתו שחיה במזרח גרמניה. הוא גדל עם אישה זקנה ורומנטית, ששרה לו את "לילי מרלן" ובה בעת סיפרה לו על אהבתה הגדולה לבעלה היהודי, וכל זה כשמסביב חומרה ודלות קומוניסטיות.

 

אולי זה מה שגרם להיותו חצוי מינית, חצי בחיק נשים, חצי בחיק גברים. חלומו הגדול היה לחיות כמו הגיבור בספר "פרידה מברלין" של אישרווד (שהפך אחר כך לסרט "קברט"): לחיות עם גבר ואישה בו זמנית. אבל הוא לא הצליח להגשים את זה.

 

בגיל 18 פיטר התחתן ונולד לו ילד. הוא חי עם אותה אישה שבע שנים, וכשהתגרש החל לזגזג בין גברים לנשים. כשפגשתי בו הוא חי עם גבר מבוגר, אבהי, לדעתי בעיקר בגלל המשענת הרגשית שהוא העניק לו. והוא היה זקוק למשענת הזו, זקוק מאוד…

 

חצי שנה לפני שנפגשנו, פיטר ואני, נהרג גם בנו בתאונת דרכים, בדיוק כמו הוריו, מהם התייתם בגיל שנתיים. אז כשנפגשנו היה הגבר העדין והמתוק והאירוני הזה שבור למדי, ואני הרי הולכת שבי אחרי גברים שבורי לב, מה גם שאני עצמי הייתי עדיין שבורת לב ממות אדם אהובי – כך שרומן בזק היה כנראה בלתי נמנע.

 

"ראית את הסרט 'פגישה מקרית'?" שאל אותי פיטר באחד מלילות הבילוי הפרועים שלנו, כשהיה ברור שמשהו חם ורך הולך ונרקם בינינו. הוא התכוון לסרט אנגלי משנות הארבעים עם טרוור הווארד, שבו גבר ואישה נפגשים במקרה ומתאהבים, אבל זו התאהבות קצרה, מהירה, נטולת עתיד.

 

כן, ראיתי אותו. ואולי זה מה שהיה בינינו באותו שבוע קסום והזוי. מדי לילה בילינו במסיבות שהפסטיבל ערך. הנהלת הפסטיבל הקימה אוהל גדול ליד התיאטרון שבו נערך הפסטיבל, ובו התקיימו נשפיות שתייה, ריקודים והמון מוזיקה מדי לילה, עד ארבע-חמש בבוקר.

 

כמה צחקנו, כמה רקדנו, שותים יין ועוד יין. "טעים לך השרדונה של הנאצים?" היה שואל פיטר וצוחק בקול גדול. כמה צחקנו יחד על הגרמניות הקלוצית, חמורת הסבר, המנופחת. הסתבר שהשמינית היהודית שבו יצאה בקול תרועה כשפגש את היהודיה מפלסטינה. אוי, ואיזה הומור גרדומים יצא מאיתנו באותם ימים. היינו יושבים בהקרנות מול מבקרי הקולנוע הגרמנים המנופחים מחשיבות עצמית, מתבדחים עליהם באנגלית וצוחקים בקולי קולות. על הכול התבדחנו. גם על עצמנו. פיטר היה קורא לי: "מיי שווערצה חייה!" כי סיפרתי לו שאני יהודייה ספרדייה, ואני הייתי קוראת לו: "מיי ייקה פוץ!" כמה הצחקתי אותו שלימדתי אותו את כינויי הגנאי האלה, ואיך שמח להשתמש בהם.

 

ואז באו שני הערבים האחרונים שלנו יחד, אחרי שהמתח המיני תפח לאט לאט מדי יום. כבר סיימנו לראות את כל סרטי התחרות, וסוף סוף בחרנו בסרטים המצטיינים, אז עכשיו כבר יכולנו להתפנות לגמרי לעצמנו.

 

בלילה הלפני אחרון פיטר לקח אותי למסעדה צרפתית נהדרת. לא תיארתי לי שיכולה להיות מסעדה צרפתית נהדרת בחור נידח כמו אוברהאוזן. אבל כרגיל התברר לי שהגרמנים עושים הכול מושלם, גם אם הם קבורים בנוֹ וֶור. הוא הזמין לנו כל מיני מאכלים מופלאים שאת שמם לא הבנתי, ואני אכלתי דווקא שם את האסקרגו הכי טעימים בחיי.

 

אחר כך הלכנו להסתובב בעיר, נכנסנו לכמה בארים, שתינו קצת, ובעודנו מבושמים, פיטר ראה תא לצילום אוטומטי, ונכנסו לשם, והצטלמנו ביחד כמה צילומים קומיים, שבהם עשינו פרצופים מצחיקים למצלמה, ויש לי אותם עד היום. אחר כך הלכנו כרגיל לאוהל של מסיבות הפסטיבל, ורקדנו עד אור הבוקר.

 

למחרת היה הלילה האחרון. בבוקר, כל איש היה אמור ללכת לדרכו, פיטר בחזרה לברלין במכונית הרעועה שלו, ואני ברכבת לאמסטרדם, שם הבטחתי לעצמי שבוע של תענוגות וקצת חופש מהעבודה.

 

בערב הלכנו ביחד, כל המבקרים, לאכול במסעדה גרמנית אותנטית. האוכל היה נפלא כרגיל, אבל המחיר היה גבוה מאוד, ולמבקרת הקולנוע מצ'כיה לא היה מספיק כסף. אז פיטר באבירותו הרגילה הציע לי שנשלם עבורה ביחד, אבל מאחר שלא היה לו מספיק כסף, אני שילמתי, והוא אמר שנלך אליו למלון כדי שהוא יחזיר לי את חלקו בתשלום עבורה.

 

עד אז תמיד נפרדו מדי לילה בהצטלבות שבין המלון שלו למלון שלי, ואף אחד לא עשה את הצעד להזמין את השני למלונו. והפרידות מידי לילה היו הזויות מעט ונבוכות מעט. ולא עשינו את הצעד הגורלי. שנינו פחדנו מזה כנראה. אבל הפעם לא היה מנוס.

 

כבר במעלית היה אפשר לחתוך את המתח. אבל בחדר הכול התפוגג כשהתנפלנו אחד על השני.

 

בבוקר הוא לקח אותי למלון שלי, ונפרדנו בהבטחות שניפגש שוב, הרי אנחנו חייבים, עכשיו כשנפגשנו. האם התאהבנו? אולי. באמסטרדם פגשתי את אחותי ובכיתי לה יום שלם על הרומן האבוד הזה.

 

אחר כך באו שלושה חודשים של טלפונים, מכתבים, הודעות מתוקות על המשיבון, מכתבי קלטות. אינטרנט עוד לא היה. לילה אחד התקשרתי וענה החבר המבוגר שלו. הוא סיפר שפיטר עבר תאונת דרכים ושהוא בבית חולים.

 

אחר כך הקשר הידלדל. סידרתי לו הזמנה לפסטיבל הסרטים של חיפה, כדי שנוכל להיפגש, אולי נמשיך את מה שהתחלנו, אבל בסוף הוא לא בא.

 

כעבור כמה שנים הוזמנתי לפסטיבל הסרטים בסלוניקי. השתתפתי שם ברב שיח של מבקרי קולנוע מאירופה ומהמזרח התיכון. פגשתי שם מבקרת קולנוע מברלין. היא הכירה את פיטר. היא סיפרה לי שפיטר נהרג. תאונת דרכים.

 

הוא היה בן 38 במותו. מעניין, למרות החצי ההומואי שלו, הוא לא פחד למות מאיידס. הוא פחד למות מתאונת דרכים כמו הוריו, כמו בנו.

 

 

בתמונות:

 

למעלה: פיטר ואני עושים פרצופים בתא הצילום האוטומטי – לא תיארתי לעצמי אף פעם שגם אני אהיה שבלונית-רומנטית כזו, כמו שרואים בסרטים ההוליוודיים.

 

למטה: צילום קבוצתי של מבקרי קולנוע. מצד ימין אני מרימה רגל בפוזה תיאטרלית ולראשי שיער כתום מדי, הגבוה לידי הוא פיטר, הקטנה לידו היא אירנה, מבקרת הקולנוע מסנט פטרסבורג, ולידה מבקר הקלונוע מאיטליה, שאת שמו שכחתי.