יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
בכיתה ד' התאהבתי בילד אחד מהכיתה שלי. הוא היה הילד הכי יפה בכיתה. ממש ממש יפה. הוא גם ישב מאחורי, ולפני תחילת השיעור, כאשר המורה רק נכנסה ועוד הלך בלגן גדול, הוא היה מרביץ לי לפעמים על הגב.
מה זאת אומרת מרביץ? כאילו מטופף על הגב שלי. אבל זה כאב, ומבחינתי אלו היו מכות. ותמיד ביקשתי ממנו להפסיק, אבל הוא תמיד המשיך במנהג המגעיל הזה שלו.
החברות שלי אמרו לי שהוא בטח מאוהב בי, ושזו דרכו לגעת בי. אבל לי זו נראתה דרך מוזרה מאוד להביע אהבה, למרות שהפרשנות הזו די החמיאה לי. בסך הכול ידוע שבנים קטנים הם די נבוכים ומסורבלים בנוגע לבנות, ואולי זו באמת הדרך שלו להביע רגשות כלפי?
זו הייתה הפעם היחידה בחיי שמישהו הרים עלי יד.
אני מודה שמשהו בתוכי רצה להאמין לפרשנות של הבנות, כאילו נשאתי מעין גביע הצטיינות. כאב לי, אבל הייתה משמעות לכאב, אולי כמו חַבּוּרוֹת של מתאבקים – עדות לגבריות שלהם. ואולי זה גם מה שמרגישות נשים מוכות, מין הגיון עקום: הוא כל כך אוהב אותי, אז הוא מרביץ לי, ואני נושאת את הפצעים בהשלמה שיש בה שמץ של גאווה.
האם גם הילד היה מאוהב בי, ולא רק אני בו? מי יודע. בתמונה של סוף כיתה ה', אנחנו עומדים משום מה זה לצד זו, וראשנו אכן פונים זה כלפי זו ועל פנינו הבעה רכה ונבוכה. אז אולי באמת גם הוא היה מאוהב בי כמו שאני הייתי מאוהבת בו.
ובמסיבת חנוכה של כיתה ו', כשכבר התחילה להגיח מגופי אישה קטנה, ולבשתי ג'ינס מחמיאים וסוודר אנגורה לבן מדהים, ואפילו הבנות החמיאו ואמרו שאני נראית נהדר – באותה מסיבה הוא הזמין אותי לרקוד סלואו. כעבור כמה חודשים עברתי לחטיבת הביניים בבית ספר אחר, כי עברנו דירה, אז לא התפתח מזה שום דבר, גם אם היה שם משהו.
ואם כך, אם זה היה קצת נכון, שגם הוא היה מאוהב בי, הרי שנתקלתי בגבר המכה הראשון והיחיד בחיי כבר בגיל 10.
הוא כל כך אוהב אותי, אז הוא מרביץ לי, ואני נושאת את הפצעים בהשלמה שיש בה שמץ של גאווה. – אולי העיוות הזה בא מהדהוד נוצרי ישועי, הפצעים כעדות לאהבה מעוותת. אבל בטוח שיש לזה הדהוד הרבה יותר קדום, באינסטינקט הגברי, תפוס אותה במכה ואכול אותה אחרי שאתה מפשיט את עורה (את הארנבת למשל), התגאה והצג את דמה לראווה. ולא תמיד היה הבדל בין האינסטינקט הזה של ציד חיה לציד אשה. התבונה האנושית שהתפתחה עם השנים חידדה אצל הגברים את יכולת ההבחנה בין אשה לארנבת, אבל עדיין כמובן התופעה מגיחה ממעמקי יצריו של הגבר ואז בשנות השישים שבעים, שנות ילדותך, לפני הפוליטיקלי קורט וזכויות הילד והאשה, החברה מסביב צקחה ואמרה: כנראה שהוא אוהב אותך. והילד הזה, אולי לא מכה יותר בפומבי, אולי התגלתה לו תבונתו כאדם הגובר על היצר, אבל אולי, בחדרי חדריו הוא דוקר את זוגתו פה ושם, במחט דקה, שתרד רק טיפה טיפה של דם. כן. בשביל האהבה.
ודך אגב, גם זה שטוען שיש לו "חולשה לנשים" אלים לא פחות מילד המכה שוב שוב ילדה בגב
מסכנה אשתו של הילד שבגר.
הי יעלה ואיריס וחגית שהצטרפה, יקרות.קראתי עוד אתמול וחייבת להגיד שלא הסכמתי עם המסקנה של סוף הפוסט, וגם לא עם התגובה. אתן לא קצת מחמירות עם הילד?
(בחיי שזה לא איזה תגובת הגנה על ילדי שלי, הם באמת לא מרביצים. הם מקסימים בעיקר. רוב הזמן…זאת אומרת.)אבל להגיע למסקנה שכל ילד מכה יהפוך לגבר מכה?!?
לא נראה לי. יותר מתאים ונכון, לדעתי, שילד מוכה יהפוך לגבר מכה.
לא יודעת. לדעתי נסחפתן.
בגיל 10 מרבית הבנות בכיתה שלנו היו חזקות ממרבית הבנים.
הי יעל, נראה לי שאף אחד לא הסתכל עלי בכיתה ד כי לא זכור לי שמישהו הרביץ לי:)
אבל דווקא בגיל שש עשרה כשהתחלתי קצת ככה להתרגש מבנים, נהניתי מאוד מההזדמנות למגע שהייתה לי עם חבר לפינג פונג,היינו צוחקים, היינו מתנצחים והייתי מתגרה בו, ואז הוא היה תופס לי את היד והיינו נלחמים בהורדות. נהניתי להרגיש כמה הוא חזק ולהסניף קצת את האפטרשייב שלו. נדמה לי שביחס להיום כשהייתי בת שש עשרה הייתי כמו שהיום ילדים בני עשר, כך שזו חוויה של כוחנות שנהניתי ממנה, ועד היום אני אוהבת כוח בחיבוק שיהיה מוחץ, וריחות טובים של אפטר שייב, אבל לאלימות מצד גבר אני כן זכיתי, ועוד יותר זכיתי מכך שהיה לי שכל להבין שלמרות אהבתי, לילדיי העתידיים לא יהיה הורה מכה, ולא נעניתי להצעת הנישואים שלו בהחלטה שהייתה גורלית מצויינת אך קורעת נשמה.
ומתוך אותה חוויה, אני יכולה לשתף אותך שאישה יודעת להפריד בין אלימות לבין אהבה, ולא ראיתי בכאב ביטוי לאהבה, אלא ביטוי למחלה שכוח האהבה בלבד לא יוכל לרפאה.
עכשיו קראתי גם את תגובתה של איריס ואני יכולה לחזק את דעתה בכך שיש שלבים בהתפתחות הילד וכבר בגיל הינקות הם לומדים להכיר את כוחם, הם נושכים את פיטמת אימם בהנקה או מושכים את שיערה, וכשהיא צועקת זה מצחיק אותם. אבל הם לומדים את המידה, שלאחריה הם לומדים עדינות.
כך זה גם בגיל היסודי, הם מביעים רגשות דרך משיכה בצמה, ועם הזמן הם לומדים להביע עדינות בלי להתבייש.
אבל, אלו שהנשיכה לא עוברת אצלם בגיל מסויים, מתברר על פי מחקר, שלעתיד הם יאובחנו כסובלים מבעיות קשב וריכוז, ואלו שימשיכו לנהוג באלימות כלפי נערות ונשים, זה כבר משהו שצריך לחפש בילדוּת ולא, לא באותו רגע שהילד משך לילדה בצמה.
(אותו חבר למשל שתארתי בתגובה הקודמת נהיה אלים כנראה מכיוון שכנער עבר אונס אכזרי, ולמרות התנייתי את המשך הקשר בינינו בכך שיקבל טיפול נפשי, העדיף לטעון מולי שאם אני חושבת שהוא צריך טיפול אני פסיכית).
אותי הבנים תיעבו, כי בנות שאומרות מה שבא להן, לא אוהבים.
כבר שמתי לב לזה כמורה לדרמה.
דווקא בכיתות נפרדות הן פותחות פה.
בכל אופן זכור לי בן מסוים שדפק לי את הראש בקיר.
הוא בא ממשפחה אשכנזית סופר מחונכת, שום תוית רעה ,וזה גורם לי לתעב אותו עד היום.
כלומר לשכן שלי שהציק לי, לא היה אבא,
עוד מציק אחר, היה בעצמו אדיוט.
אבל כאן כאילו כל שחלמנו בילד.
הוא גם הפך לעו"ד , כלומר החלום מומש במלואו, ויום אחד מה אני רואה, שהתפרסמה עליו כתבה, איך הוא אציל נפש, תרם כסף שזכה בו במשפט מטופש שניהל כנגד ..לא משנה, ותרם למי, נשים מוכות..
איכשהוא האמנתי שזה חלק מהמשחק של הלהיות נורא אנושי. אציל דה לה שמאטע.
אבל אולי אני זאת שלא ידעה, יודעת , לסלוח.
בעבר נטו לחשוב שאם בן מרביץ לבת, יש בכך גילוי אהבה. כיום נטיית ההורים היא לומר לבתם להתרחק מילד כזה. הפרשנות היא עניין של תקופה, אולי בשל גילויי האלימות הרבים כיום בקרב האוכלוסיה הבוגרת. עיניין של השקפה.
את מעלה גם בי זכרונות, אהבה ואלימות. הבן שהיה מאוהב בי בכתה ד אני חושבת חיכה לי כל יום בדרך הביתה להרביץ לי, זוכרת את הפחד בעיקר, אולי מכות ואהבה הולכים ביחד אצל בנים צעירים?
הרעיון לסיפור לא רע אבל את לא מצליחה לפתח אותו כראוי. במקום זה
את מעוררת סוג של בילבול ואנטי בנים
קטנים. לא כולם נעשים אלימים שגדלים.
את קופצת יותר מדי להשיג מסכנות נחפזות וזאת הסיבה לכך שהסיפור שלך לא כל כך טוב. את בטח תיעלבי מביקורת
הוגנת כי את רוצה לקבל מחמאות בלבד.
x
לדור,
הנה לך כמה הבחנות והבדלות חשובות בבואך לקרוא טקסט בבלוג:
זה לא סיפור, זה פוסט! רשימה אוטוביוגרפית, או יותר נכון,
זיכרון אישי וקטן שלי!!!! לא היה כל ניסיון לכתוב כאן סיפור, ואין בכלל אפילו יסודות או יומרה ספרותית. זה זיכרון. זיכרון חד ואישי, עם מסקנה אישית, שאולי היא נכונה ואולי לא, אבל אין לה קשר לספרות כלל וכלל. אם אתה רוצה לבקר אותי על עבודתי הספרותית, יש באתרי די והותר מספריי שהעליתי לרשת.
מה שאתה מבקר כאן שלא לעניין כלל, הוא רגש שהעליתי בזיכרון, ורגש הוא דבר סובייקטיבי, זה מה שהרגשתי כילדה, וזה ניסיון הפרשנות הסובייקטיבי שלי כמבוגרת.
ומדוע זה לא לעניין? כי שוב, זה זיכרון אישי שלי, לא סיפור, ולא נעשה כאן ניסיון לשכתב מציאות, אלט לסםר אותה ללא כחל ושרק. זה מה שהרגשתי. האם אתה יכול לבקר רגשות? יש דבר כזה בכלל?