המקום שלי בבית הכנסת

המקום שלי בבית הכנסת היה על הברכיים של אבא שלי. בעיני, הברכיים של אבא שלי והריח שלו היו בית הכנסת. הוא היה בית הכנסת. לא הייתה הפרדה בעיני בין גופו לבין בית הכנסת כמושג או כמקום. הריח של הטלית שלו סימל בעיני את בית הכנסת, ואת אלוהים כמובן. גם לטָלֶגָה שלו, התיק שבו נמצאים כלי הקודש: ספר התפילות, התפילין והטלית, היה את הריח המיוחד הזה, שנדף גם מהמושבים. אני לא יודעת לפענח את הריח הזה עד היום, אבל היה בו משהו מהיושן של קטיפה עתיקה. ריח מנחם, הייתי קוראת לו.

הכי אהבתי את ברכת הכוהנים, כי אז אבי היה פורש את הטלית, ואני ואחותי היינו חוסות בצילה, והוא היה מתפלל את הברכה. בזמן התפילות לא היה אכפת לי מכלום, רק שאני על הברכיים שלו, כי זה היה המקום הכי אהוב ומוגן בעולם.

בעצם, אני לא ממש זוכרת בית כנסת במובן של חוויה אובייקטיבית, של להביט על המתפללים ולבדוק מה הם עושים, כי התכנסתי בחוויה הסובייקטיבית שלי, של לשבת על ברכי אבא, להריח את ריחות הקטיפה העתיקה ולחלום. ברקע זמזמו המתפללים, וזה לא הפריע לי.

מאחר שהייתי הכי קטנה, רק לי ניתנה הזכות לשבת על הברכיים שלו. אחותי ישבה לידו, ואחר כך כנראה שהוגלתה לעזרת נשים. אחי ואחותי הגדולים כבר לא באו לבית הכנסת. אז זה היה רק אני והוא – שיא האינטימיות. המקום שבו אף אחד לא יכול לגזול אותו ממני, ולא היה אכפת לי בכלל שבזמן הזה הוא גם של אלוהים. ואולי, ואולי שם גם אני נהייתי של אלוהים.
 

אחרי התפילות הגיע המטר של סוכריות השקדים שצנחו עלינו מעזרת הנשים, וריחות עזים של פרפום זול. ואבא שלי היה חופן סוכריות ושומר בכיס, לאחר כך. גם את המעמולים וכעכי האניס שמר, ונתן לי אחר כך. כאילו שבית הכנסת היה בית ממתקים אחד גדול.

מעולם לא אדע מה הרגיש כשאני על ברכיו. האם נהנה מכך או סבל? האם לקח אותנו למען המצווה, למען חינוך הדור הבא, כדי לפטור קצת את אימי מעונשנו ולתת לה קצת מנוחה? או שבאמת נהנה מזה, ולתפילה בלי הילדים עליו לא היה את אותו טעם כמו שהיה יחד איתנו? הרי זה קצת דביק ומעייף להתמודד עם ילד עייף ונודניקי, כשצריך לבצע במקביל את עבודת הבורא.

ואולי בשבילו עבודת הבורא הייתה גם "עבודת הילדים". כשהתפלל את "והיו בניך כזיתים על שולחנך", באמת ראיתי שעיניו בורקות. אז כנראה שללכת לבד לבית הכנסת (סבתי קראה לו "בית כַּניס"), לא היה את אותו טעם כמו ללכת איתנו. אולי בלעדינו חש בודד מול אלוהים. אולי נהנה להראות אותנו לאלוהים, להתפאר בנו: הנה, תראה, הזיתים שעל שולחני… 

כשאני מנסה לדלות זיכרונות מבית הכנסת מעבר לילדות, אני לא מוצאת דבר. אני לא זוכרת גירוש לעזרת נשים, מה שאומר שאם זה קרה, אני בוודאי הפסקתי ללכת לבית הכנסת. אם כך, כנראה ששכחתי הכול.

הגירוש מברכיו של אבא הגיע בגיל 11. וזה לא היה קשור לבית הכנסת וגם לא לעזרת נשים. אבל זה היה קשור בכך שהלכתי ונעשיתי אישה. כנראה שהייתי גדולה מדי בעיניו, ואולי מפני שהיה דתי, חשב שזה לא בסדר שילדה בראשית גיל ההתבגרות תשב על אביה. מי יודע, אולי הדת שמגבילה בעניין הזה צודקת. מדוע לעורר שדים רדומים? הלוא גם אב הוא גבר, ואולי כדאי להגביל ולרסן, לכל מקרה.

אבל בעיני, ילדה בת 11, שהיתה האוג'ולו של אביה ("עיניים שלי" בפרסית), זה היה כאילו שלחו אותי לגלות באי אלקטרז. תחושת הכאב שאומי מספרת עליה כאן, מילאה אותי ולא עזבה, כנראה, עד היום. זה היה כמו להיזרק מגן עדן. בעצם, בעיני, זה בדיוק הגירוש מגן עדן, כשההורה משום מה מפסיק לגעת בך או לאהוב אותך או להתייחס אלייך.

אבי המשיך לאהוב אותי ולהתייחס אלי, אבל מגע גופני כבר לא היה בינינו, ומבחינתי לא לשבת על ברכיו ולהיות מחובקת על ידו, היה כמו גירוש. עלבון עצום, קורע, מטלטל, נובר בנפש, לא עובר.

אני סבורה שעצם כך שאבי זרק אותי מברכיו בראשית גיל הנעורים, פגע מאוד בדימוי שלי כאישה. כאילו אבי, הגבר שאותו אהבתי והערצתי כל כך, שנשאתי אליו את פני, מראה לי בכך שבזה שנעשיתי אישה, אני אולי פחות שווה, אולי מגעילה, אולי מוקצה מאיזו שהיא סיבה שלא ברורה לי. ומאחר שזה היה חד מאוד – רגע אחד עוד הייתי על ברכיו וברגע הבא כבר לא – בלי שום הסבר, החדות הזו גרמה למין קרע בנפש שלי.

כשקרוב משפחה מדרגה ראשונה מת, אנחנו קורעים את דש הבגד. מבחינתי, כשאבי סילק אותי מברכיו וגירש אותי מגן העדן המנחם של זרועותיו, זה כאילו שהוא קרע "קריעה" עלי. ככה הרגשתי. ככה אני מרגישה עד היום. אני מבינה מדוע אבות מסוימים עושים זאת, אולי כדי לא לבוא לידי פיתוי חלילה, אבל אני מודעת להשלכות ההרסניות שיש לצער הרה הגורל הזה על הילדה המתבגרת. 

היא כבר לא תהיה אותה ילדה הבטוחה בעצמה ובכך שאביה אוהב אותה בלי הגבלה. משהו בא, איזה נחש מגעיל, וחצה את האהבה שלה עם אביה לשניים.