רגעים של פחד ותיעוב (6)

קצת נמשכתי אליו, אני מודה. בעיקר באיזה משחק תופסת מוזר שנקלענו אליו באחד הבילויים הליליים על חוף הים, בבית הקפה שבו ישבנו, כל החבורה, בחודשי הקיץ.

הוא היה אחד מהחבורה שלנו, בחור נאה, אינטליגנטי מאוד, מצליחן בתחומו. הוא גם היה סגור כזה, ביישן, אניגמטי, ואני כל הזמן חקרתי חבר משותף שלנו, שחתם את פיו בסופֶּר-גְלו,  מה הקטע שלו. הוא הומו? סדו-מזו? לא יכולתי לקבוע בוודאות בעצמי. אבל היה בו משהו מוזר, ואת זה הרגשתי בוודאות.

ואז היה את אותו לילה בבית הקפה על החוף, כשהוא הקניט אותי, או אני אותו, לא זוכרת מי התחיל, ממש כמו שני ילדים קטנים, הקנטות כאלה בצחוק, של חבר'ה. ונורא צחקנו, והוא, כאילו כועס, כאילו צוחק רצה כאילו-להרביץ לי על שהקנטתי אותו, ואני קמתי מהכיסא והתחלתי לברוח על החוף החולי, והוא רדף אחריי, ונורא צחקנו. 

בסוף הוא השיג אותי והפיל אותי על החול, ולרגעים היינו שכובים ככה, הוא עלי, פנים קרובים לפנים, נשימה נוגעת בנשימה, ממש ערמת ילדים, וראיתי את הניצוץ המוזר שהיה לו בעיניים – נמשך, מרוחק, מפחיד, מתוק, אלים, ילדותי בקצוות. וחשבתי: נו, טוב, עוד סדו-מזו מצוי, ואז הוא התרומם מעלי, ואחר כך, בדרך הביתה, נורא ביקש סליחה, ואני אמרתי: מה הקטע שלך, לא קרה כלום.

ומאותו יום התרחקנו עוד יותר, בקושי החלפנו מילה, כאילו הרגיש שגיליתי מקום אפל בתוכו, למרות שאני לא ידעתי מה בדיוק גיליתי, מה בו שונה, רק איזו תחושה לא נעימה של קטע מוזר וסֶמי-אלים שם בחוף, כשהוא שכב מעלי ועיניו התנוצצו בברק מוזר.

אני מודה שזה עורר בי ריגוש, ועורר גם בו ריגוש, ריכך את הבטן ועם זאת מתח את הבטן, והתחושה הייתה כזו: איך שני אנשים באמצע שנות העשרים לחייהם משתוללים כמו ילדים שובבים. חשבתי שאולי מזה הוא נדלק, מזה שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה והוא נענה למשחק הכאילו מתוק, כאילו אלים, אבל לא יכולתי לשים את האצבע על מה בדיוק הוא נדלק, מה הקטע שלו.

רק כעבור כמה שנים סיפרה לי חברה משותפת שהוא הסגיר את סודו בפניה. הוא היה פדופיל, ונסע כמה פעמים בשנה לדרום אמריקה לקנות בנים קטנים לכמה שעות של פורקן מתועב. הכי אהב בנים קטנים שובבים בני 10-11. בנים שמכרו את גופם בשביל לא לגווע ברעב. אמר שהוא מעדיף את זה על פני לאנוס ילדים בשכונה. נו, גם כן נחמה. ככה הוא הרגיש פחות איום עם הסטייה המתועבת שלו. ככה הוא הרגיש יותר "הומני".

באותו הזמן תמיד ביליתי עם אחייני האהוב ליאור, שהיה והוא עדיין הנפש שלי, הילד שלי וחיי (הוא עצמו כבר נושק היום לגיל 30), והתחושה שנגע בי יצור כזה, שגם אם הוא בנאדם, בעיני מהרגע הזה ואילך לא היה שייך עוד למשפחת האדם – התחושה הזו גרמה לי לפחדים עמוקים בתוך הבטן, לחשוב שאדם כמוהו, אולי אפילו הוא עצמו, היה יכול לפגוע באחיין האהוב שלי, נשמתי ולבי, שהיה אז בן 10, הגיל הרך והקטון שהבחור הזה אהב. לחשוב שידיים שנוגעות ככה בילדים קטנים נגעו בי, שאותם עיניים שניצתו בברק מוזר מביטות בחשק מסריח ומעוות על גופות של ילדים קטנים, גרם לי בחילה שלא עברה הרבה שנים, בכל פעם שנזכרתי בו.