איפה המערכת הפסיכיאטרית, איפה?

מקרה דודו טופז, אסף גולדרינג, דוד פחימה שרצח את זוגתו ובתה, הדייר שרצח את בעלת הבית שלו, שלל האימהות שרצחו את ילדיהן, ועוד מקרים רבים אחרים מהשנים האחרונות, מעלים בדחיפות את השאלה לאן נעלמה המערכת הפסיכיאטרית, איפה הכוח שלה. נדמה כאילו כבר אין לה שיניים.

בעבר היה קל למדי לקבל צו אשפוז פסיכיאטרי אצל הפסיכיאטר המחוזי עבור אנשים שנחשדו בכך שהם מסוכנים לעצמם או לאחרים, לאור התנהגות לא נורמטיבית, אלימה, אובדנית או מוזרה. ואז נטען שהיד שם קלה מדי על ההדק, ונעשה הרבה יותר קשה לקבל צו אשפוז עבור בן משפחה או כל אדם אחר שמתחיל להתנהג באופן חשוד. שלא לדבר שגם המערכת הפסיכיאטרית, כמו כל המערכות הממשלתיות בארץ הזו, מטרתה כיום להיפטר כמה שיותר מהר מבעיות ולזרוק אותן בחזרה אל הרחוב או למשפחות.

אנשים כמו טופז, גולדרינג, רוני רון והרבה אחרים כמותם, אינם פושעים בהווייתם. אלו אנשים שמצבם הנפשי החמיר והידרדר, לפעמים כתוצאה מאירוע מסוים (הידרדרות כלכלית, בקריירה, גירושים וכו'), ובעקבות כך פרצה מתוכם אלימות כלפי אחרים ולפעמים אובדניות כלפי עצמם, כמו במקרה טופז. לו המערכת הפסיכיאטרית הייתה מקילה את הקריטריונים לקבלת צו אשפוז, כמו בעבר, ולולא מיהרה לשחרר אנשים בקבוצת סיכון, ייתכן שמקרים כאלה היו נמנעים.

אנשים כמו טופז למשל, שלא הסכים לקבל עזרה, תמיכה או עצה מחבריו, והלך ושקע בהרס עצמי ובתהליך מסחרר ומטורף של נטילת כדורים פסיכיאטרים בצורה לא מבוקרת ומסוכנת, אדם כמו הדייר המופרע שרצח את בעלת הבית שלו, כשכולם ידעו שנים שהוא מסוכן לציבור כי מצבו הנפשי מעורער – לו שכנים, חברים ובני משפחה יכלו לקבל בקלות צו אשפוז עבורם, אולי המקרים הללו ואחרים הדומים להם היו נמנעים.

לו המערכת הפסיכיאטרית לא היתה ממהרת להיפטר ממאושפזים עם רקע נפשי וזורקת אותם בחזרה החוצה, כי לא בא לה לבזבז כספי אשפוז, ולו אנשים מעורערים בנפשם כמו טופז, גולדרינג ואחרים היו מאושפזים לתקופה ארוכה עד שהיו מאזנים את מצבם הנפשי, אולי היינו מקטינים בהרבה את כל מעשי האלימות המזוויעים הללו, שנעשים לא בידי פושעים, אלא בידי אנשים שפשוט ירדו מהפסים.

מהיכרות עם הממסד הפסיכיאטרי בעקבות הטיפול באחותי נכת הנפש, זכור לי היטב כמה קל היה לקבל צו אשפוז בשנות השבעים, וכי המערכת התייחסה ביתר רצינות למקרים שהובאו בפניה. היום אדם נלקח לאשפוז ומשחררים אותו כעבור יומיים, עם איזה מרשם מגוחך לתרופה שאמורה לאזן אותן, שהוא ממילא לא ייקח, כי שחררו אותו מהר מדי. וזאת במקום להשאיר אנשים באשפוז כמה שצריך, עד שמאזנים אותם, ומוודאים כמה שניתן שכעת הם בסדר ולא יתפרקו שנית.

הכרתי כמה אנשים, אי שם בשנות השבעים, כשהיה הרבה יותר קל לאשפז אנשים בסיכון, וכשהמערכת הייתה חזקה יותר, נתמכת יותר מבחינת תקציבים, ולא זרקו אנשים מאשפוז  אחרי יומיים – ואני יכולה לספר על מקרים של ריפוי ממשי, ממש של הצלת חיי אדם, רק בגלל שהמערכת לא מיהרה להקיא את המטופל החוצה.

לדוגמה, מקרה של שחקן מסוים, שהיה די ידוע בשנות השבעים, שכנראה עבודת המשחק הלחיצה אותו ולא התאימה לאישיותו, שפתאום התפרק לגמרי, הסתובב ברחוב דיזינגוף חצי ערום, רק עם מכנסיים קצרים שנרתיק עם גראס היה מחובר אליהם, ממלמל כל מיני דברים ורץ בתזזיתיות מטורפת. המזל הוא שחבריו לקחו את זה ברצינות, קיבלו מיד צו אשפוז, הבחור אושפז לחצי שנה, אוזן תרופתית, וכאשר יצא, היה כמו חדש. הוא קיבל את עצת הפסיכיאטרים ולא שב למשחק שחולל בו את זה, ויותר לא חזרו על עצמם בחייו אפיזודות פסיכוטיות כאלה.

לו דבר כזה היה קורה היום, היו משחררים אותו תוך שלושה ימים. אני אומרת את זה מתוך הכרות עם המערכת, ומתוך מקרים שנתקלתי בהם. לדוגמה, אדם שמאיים בהתאבדות נלקח לאשפוז, ותוך יומיים נזרק החוצה עם חפיסת סרוקסט!!!

המערכת לא רוצה שאנשים יכבידו עליה. אין לה תקציבים. ואולי אי אפשר להאשים אותה, כי צריך ללכת לדרג גבוה יותר, חלוקת התקציבים בממשלה. תקציבים, תקציבים, תקציבים, כבר שמענו עליהם.

אבל לו הממשלה הייתה מקצה משאבים הולמים למערכת הפסיכיאטרית, כדי שיוכלו לטפל שם ברצינות באנשים, לתקופות זמן ממושכות כפי שנדרש, ייתכן שכל מקרי הרצח וההתאבדות האלה שאנחנו שומעים עליהם מדי יום בכרוניקה הפלילית, היו נמנעים, או לפחות מצטמצמים בהרבה.