למען הילדים

כמו תמיד, אני מרחמת על הילדים. אני מרחמת על כולנו, בכל הצדדים, אבל במיוחד אני מרחמת על הילדים. תמיד. נראה לי שאלוהים נתן לי לב כדי שארחם על ילדים. אולי בגלל זה אני נמצאת כאן, בעולם.

אני חושבת על הילדים שלנו ושלהם, שצריכים למות מפחד במקלטים, בחדרים המוגנים או סתם בבתים, כפי שבטח קורה בצד השני. וכך, יום ועוד יום ועוד יום, ואז שבועות וחודשים ולפעמים שנים. ובכל פעם אני משתאה נוכח העמידות שהם מגלים.

מלחמות, כאבים, מחלות, פחד, אימה, והם ממשיכים לשחק. אני רואה את עמרי הקטן, הבן של אחייניתי קרן, איך כמה שעות אחרי הניתוח הקשה שעבר כבר עמד על הרגליים וקיפץ במיטה. אחייניתי קרן מספרת לי על ילדים אחרים בבית החולים לילדים "דנה", שמחלותיהם קשות בהרבה משלו, הרבה סרטן יש במחלקות האלה, ואני לא קולטת איך הם מסוגלים לשכוח ולשמוח ולשחק, דברים שלמבוגר שעובר מחלות וניתוחים כאלה אין כוח נפשי בשבילם במיל.

ותמיד, אבל תמיד, כשאני חושבת על הסבל שילדים צריכים לשאת, אני נזכרת בילדים של השואה. איך למען השם הצליחו זאטוטים לעבור אימת מוות כזו ולצאת נורמליים, יצרניים, יצירתיים? והרי זו עובדה שדווקא אלה שהיו ילדים בשואה, ילדים ממש קטנים, הצליחו להשתקם הכי טוב ויש ביניהם סופרים, אמנים ואנשי רוח רבים.

ושוב אני חוזרת לחשוב על עמרי הקטן של משפחתנו, כיצד הוא סובל את הכאבים והטיפולים שעליו עדיין לעבור כתוצאה מהניתוח, ואיך מיד הוא יוצא מזה והולך לשחק ולהשתולל. רק משחקים יש לו בראש.

מה יש בהם בילדים שמאפשר להם לשים בצד, לא להתמרמר, לא לשקוע בכאב, כמונו המבוגרים, לא לחשוב יותר מדי, אלא פשוט לחיות, פשוט להמשיך הלאה, ליהנות ממש שניתן ליהנות ממנו?

מספרים שאפילו בגטו ובמחנות הריכוז וביערות עם הפרטיזנים מצאו הילדים עם מה לשחק. נדמה לי שאצל אפלפלד יש תיאור כזה, איך הוא מוצא איזו שלולית דלוחה ומתחיל לשחק איתה ולהשפריץ סביב… ומסביב מלחמה ומוות.

האם זה כושר עמידות? האם זה בגלל שילדים עדיין לא נשברו מכאבי העולם? האם זה משום שהעולם עדיין לא עלה עליהם לגמרי? זו הסיבה? ואולי זה מפני שהם חיים עדיין במין עולם-חלום שחציו לא מודע? ואולי הם עדיין אופטימיים, למרות הכול? לא הספיקו לקבל דיכאון מהחיים.

כאשר חיפשו את גופתה של רוז פיזם, הראו תמונות שצילמה סבתה בתקופה שבה חוותה הילדה את זוועת חייה הקצרים. ובכל זאת היא שמחה ועולצת בתמונות האלה, וזו אינה שמחה מעושה, אלא שמחת ילדות אמיתית.

או סיפורו האוטוביוגרפי של שי גולדן בספרו "הבן הטוב". הוא לא מבין, ואני איתו, כיצד הוא ואחיו הצליחו לשרוד שבע שנים בלי הורים. איך באמת? היום זה בכלל לא ברור לו, הגבר הבוגר. אבל הילד הקטן שהוא היה חי את זה, כי זה מה שידע. אז אולי זו הסיבה: ילדים הם חדשים בעולם, ומה שהם מכירים, הם מקבלים כמובן מאליו. דברים שמבוגרים נהרסים מהם, אותם דווקא מחשלים לפעמים.

ויכול להיות שהם הכי חזקים בעולמנו, הילדים, למרות שהם נראים לנו הכי חלשים. אולי תמימותם והיותם חדשים בעולם היא שמעניקה להם את החוזק הנפשי הזה. רגע אחד הם צווחים ובוכים בכי תמרורים, ובשנייה הבאה אתם רואים אותם צוחקים כמו מלאכים. אותי, ששקועה רוב החיים בדיכאון קיומי, זה תמיד מדהים ומפתיע מחדש.

והנה ד"ש ממלאך קטן אחד, שיודע איך להתגבר על הכאב והסבל ולהמשיך הלאה: מסייה עמרי.