היד קלה, אבל לשם מה?

אני מביטה סביב במחלקה הסיעודית בבית האבות בו מאושפזת אימי. כל הזקנים משותקים חלקית, רובם חולי דמנציה, בקושי מבינים מימינים לשמאלם, מקשקשים איזו שטות לא מובנת.

אבל לפעמים משהו בהם מצטלל. הזקנה ליד אימי אמרה לי לא פעם: "אני רוצה למות ולא נותנים לי למות." היא קובלת על הרפואה, על המשפחה, שמחזיקים אותה בחיים בכוח. מכוח מה? אולי איזו אינרציה עלומה.

במחלקה סיעודית אחרת, שם שהתה עד השבוע שעבר אימו של ידידי, שכבה לא רחוק ממנה אישה בת  95, בקושי חיה, זומבי מוחלט, שרויה בקומה זה כמה חודשים. ואותה אם של ידידי, חולת סרטן בעצמה, שהתעקשה וגם זכתה שלא יאריכו את חייה מעבר לצורך, נזפה ברופאים על שהם משאירים את אותה קשישה בתרדמת – בחיים, בכוח. למה בדיוק? שמא תתעורר מתי שהוא? ומתי? ולשם מה בכלל? כדי שתחיה עוד שבוע שבועיים?

בשבוע שעבר נפטרה אימו של ידידי לאחרי גסיסה של שמונה חודשים. בניגוד לרבים, היא רצתה בזה. רצתה לגמור כבר עם הסבל. הבינה שכבר אין לה בשביל מה להישאר. היא לא ילדה. בת 77 זה מספיק זקנה. חייתה את החיים, הגיע הזמן ללכת. לא לפחד, וללכת.

לפני שנה, אחרי סדרת אירועים מוחיים שהותירו אותה חצי משותקת, במצב גרוע מאוד, גם אימי רצתה כבר ללכת. כאבה הגופני היה רב מנשוא. נדמה היה שהיא מוכנה, שהיא נפרדת.  82 שנים חייתה, העשור האחרון מתוכם עם תחלואים וכאבים רבים. אחותי ואני האמנו שהיא מוכנה ללכת. ואולי הייתה מוכנה. אלא שאז בא אחי, שלא יכול לשאת את מותה, ולקח אותה לשיקום, בו החיו אותה בכוח, שיקמו אותה כי הרפואה של ימינו לא נותנת לאנשים למות בזמנם.

לרגע נדמה היה שהשיקום באמת החיה אותה. אבל אז הסתבר שהיא מתחילה לשקוע לתוך הדמנציה הקשה, עליבות הגוף ונמק הנפש, חצי משותקת, לא מבינה איפה היא נמצאת, כמו תינוקת ענקית, מדולדלת.

 ואלה, הרופאים, ביחד עם קרובי המשפחה הנצמדים כמו עלוקה לגופו המעונה של החולה, לא נותנים להם ללכת. מתעקשים על שביב חיים במקום שבו החיים אזלו זה מכבר. ללא הטכנולוגיות הרפואיות המתקדמות, ללא המכה הזו: הרפואה הגריאטרית שמחייה אנשים בכוח, הם כבר היו במקום שאליו ייעד אותם אלוהים או הטבע. כך, כשהם מוחזקים בחיים, הם כמו שבויים שלנו. אנחנו לא נותנים להם ללכת.

גם סימון דה בובואר הודתה ב"מוות רך מאוד" שהיא הסכימה לניתוח שהאריך את חיי אימה חולת הסרטן בעוד חודש מיותר של כאבים, למרות שליבה אמר לה לאסור זאת. אבל היא נכנעה כמו רובנו. אחותי ואני נכנענו לאחי שהפך עולמות כדי להאריך את חיי אימנו. אבל למה? מה מצפה לה בהארכת החיים הזו? חיים ללא כבוד עצמי, ללא איכות חיים. היא הייתה צריכה למות בזמנה, לפי דרישת הטבע, ועכשיו היא צריכה ללחך את גבולות השיטיון בו היא מבוססת.

בדיוק כמו שלפני 14 שנה. אז נכנענו, אחותי ואני, לאימי ואחי שניסו להחזיק בחיים את אבי הגוסס מסרטן נוראי, מכאיב בטירוף, למרות שליבנו אמר לנו אחרת. כי למרות שאהבנו אותו יותר מאשר את עצמנו, ומותו נראה לנו כמו מוות שלנו, את טובתו רצינו, לא את שלנו. למנוע ממנו עוד סבל רצינו, שימות כמה שיותר מהר, במקום להאריך את חייו של קשיש מסורטן בן שמונים בכוח, פשוט בכוח. והכול בשביל עוד כמה חודשים, ימים, רגעים. לקרובים זה אולי נראה כמו הון, הנה זכינו בעוד כמה רגעים עם האהוב. אבל מה בדבר הזקן החולה עצמו? מי יגן על זכויותיו מפני המפלצת הרפואית שידה קלה על הארכת החיים?

אבל אף אחד בעולמנו לא חושב על הקשיש החולה. הרפואה חושבת רק על הישגיה, כאילו מישהו רודף אותה כדי שתשיג עוד ועוד הישגים מפוקפקים. וקרובי המשפחה? הם אפילו יותר גרועים ואנוכיים. לא מסוגלים להיפרד מיקיריהם, אז מעבירים אותם בסדרת גיהינום קטנה בעודם בחיים. במקום לתת להם ללכת. ללכת בזמנם. 

ומי ייתן לזקנה שיושבת ליד אימי ללכת? מי ייתן לה למות? מי בכלל מקשיב לקינתה הדורשת את מותה, תחת שיחיו אותה בכל מיני כדורים ואמצעים רפואיים אחרים?

ואין איש ששומע. ולאיש לא אכפת. הטכנולוגיה ניצחה. וקרובי המשפחה החושבים רק על עצמם יכולים לגרד את בטנם בנחת: יופי, הצלחנו להשאיר אותם בחיים. עוד קשיש סיעודי שלא מתפקד, שסובל כאבי גוף ונפש בלתי אפשריים, שמוחו פשט רגל, נשאר בחיים. וכולם נורא מתגאים שתוחלת החיים במאה הזו רק עולה ועולה.