יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
אין דבר שמעצבן אותי יותר מאנשים שהולכים ברחוב, נוסעים במכונית או באוטובוס, יושבים במסעדה או בבית קפה ומדברים בסלולרי. רבק, מה כל כך דחוף לדבר בטלפון תוך כדי הליכה ברחוב? מה קרה להליכה השפויה ברחוב, להביט בחלונות הראווה ובאנשים אחרים? מה קרה לישיבה הנינוחה במסעדה, בלי שכל הזמן הטלפון יצלצל ואתם תענו ותעצבנו או תעליבו את האדם שיושב מולכם?
אנשים אומרים לי שהם לא יכולים לחיות בלעדי המכשיר הקטן הזה. אני מזכירה להם שעד לפני עשור לרוב האנשים לא היה סלולרי, ועד לפני שני עשורים הוא בכלל לא היה קיים. סבלנו? נהרסנו מזה? זה באמת משפר את החיים עד כדי כך? באמת באמת אינכם יכולים לחיות בלעדיו?
בוודאי תאמרו לי: "ומה, את רוצה לחיות בלי חשמל, מים חמים, מחשב?" ואני טוענת שזה לא אותו הדבר. אפשר לחיות בלי סלולרי, בלי שזה יפגע באיכות החיים. בחיי שאפשר, ואפילו בהנאה גדולה.
לי אין סלולרי, עקרונית. מעולם לא היה לי. אני לא מוכנה שיטרידו אותי כל הזמן. אני מסרבת ללכת ברחוב ושהטלפון יצלצל ויציק לי בהנאתי מספיגת המראות, החנויות, האנשים. לא ברור לי מה כל כך דחוף לשבת עם חבר בקפה, ולדבר עם אנשים אחרים בטלפון. מבחינתי, אין בו כל נחיצות.
עוד לא קרה שבאמת נזקקתי לפיסת המכשיר האלקטרוני המיותר הזה. לפעמים, אנשים שאני צריכה לפגוש ואיני מכירה אותם, שואלים אותי בבהלה: "אבל איך נכיר זה את זה בקפה?" ואני אומרת להם שכבר שנים אני נפגשת לצורכי עבודתי העיתונאית עם מרואיינים שאיני מכירה, ועדיין לא נזקקתי לשום פלאפון. אני ישר מזהה את האדם. ואם לא מזדהה, שואלת קצת ומוצאת אותו. מה הפאניקה?
אחר כך אומרים לי חברים: "אבל יותר נוח שיש סלולרי כשרוצים להיפגש." ואיך נפגשנו שנים בקפה בלי סלולרי? מה, לא נפגשנו? הלכנו לאיבוד?
את התגובה הכי מצחיקה על כל שאין טלפון סלולרי קיבלתי מתלמידי בקמרה. הם כל כך הזדעזעו שאין לי סלולרי, ושאלו באימה: "אבל מה תעשי עם תיתקעי באיזה מקום???" הבנתי שהם שואלים בתור חבר"ה צעירים, שמתקשרים כל שני וחמישי להורים כדי שיחלצו אותם מאיזה מקום. זה נורא הצחיק אותי. כאילו אתקשר לאבי בקבר שיבוא להסיע אותי מאיזה מקום. אמרתי להם: "ולמה שאתקע?" ברוך השם יש כסף בכיס, יש כספומט, יש מוניות, לא?
התגובה הקיבוצית על כך שאני האדם האחרון בעולם המערבי, ואולי בעולם בכלל שאין לו סלולורי (פרט אולי לתינוקות בית רבן), היא של אימה וזעזוע מעורבים בפאניקה. "איך נשיג אותך?" שואלים. ואני רוצה לתרגם למענם את המשפט: "איך נציק לך?" זה בעצם מה שמסתתר מתחת למשפט הזה. יש משיבונים בעולם, ברוך השם (עליהם לא הייתי מוותרת), מה יקרה אם תשאירו לי הודעה ואני אשוב אליכם כאשר אוכל?
מה הדחף האנושי לדבר עם אחרים בטלפון בכל זמן ובכל מצב? מה הצורך להיות מחובר כל הזמן לכל העולם?
אני מאמינה שבכך איבדנו משהו מהחירות האנושית להתנתק לפעמים מקשר עם משפחה, חברים, עבודה. להתרכז בעצמנו, בחירות שלנו, במחשבות שלנו, וסתם להביט בנוף, להרהר על כל מיני דברים. אני סבורה שאיבדנו בכך את הזמן המיוחד שלנו עם עצמנו.
ומה לגבי ההצקה התמידית לאחרים, למשל לילדים ולבני זוג? נראה לכם שנעים להם שעומדים להם על הראש? ומה לגבי זה שאפילו פשעים זה לא יכול למנוע? לא אשכח את המקרה של הבחורה שהותקפה על ידי גנב מכוניות ערבי והושארה גוססת ברכב שלה, והסלולרי לא עבד. לא אשכח כמה הזדעזעתי מזה שהיא בעצם גססה לאיטה, ואפילו לא יכלה להזעיק איש שיעזור לה, וגם משפחתה לא יכלה לעזור לה כי התקשרו והסלולרי שלה לא היה זמין.
אז על המכשיר הדבילי הזה אתם סומכים? למכשיר האידיוטי הזה אתם מתמכרים? אפילו חיים הוא לא יכול להציל.
כמה שאת צודקת.
לא היה לי סלולרי עד שפעם אחד הילדים היה חולה ואי אפשר היה להשיג אותנו.
כיום המכשיר הוא מטעם העבודה כי אין לי משרד ואני הרבה בנסיעות.
בגלל שאני הרבה בדרכים בין עירוניות אני באמת מפחדת להיתקע היכנשהוא. זה לא נעים בכלל.
אבל זה מכשיר עבודה וכאלה.
לא אשכח ערב שבת אחד כשנסענו לנפוש באיזה מקום. בעלי הלך לשירותים ואני לבדי הבטתי מסביב. ארוחת שבת חגיגית וכמעט כולם מדווחים לחברים שלהם איפה הפ נמצאים ומה הם אוכלים ואולי תקפצו מחר לבקר וככה וככה.
ולנסוע ברכבת? זה פשוט סיוט. אין רגע דל. שלא לדבר על זה שהמוח מתבשל.
אני מדבר ב-50 ש"ח לחודש מכסימום, שונא
sms – ים, חושב שלגלוש בנייד זה סיוט,
אין לי גם דיבורית ולא מדבר מהאוטו.
אבל גם קיצוניות של לגמרי לא, גם היא
לא נכונה לדעתי.
לפעמים באמת צריך ואז זה פתרון מצויין.
בדיוק כמו שאני לא אכנס בחיים לאי.סי.קיו ושאר תמסורות השדרים המיידיות והמשעבדות באינטרנט, אבל מייל מדי פעם זה בחלט נחוץ ואי אפשר בלי.
צודקת. לפעמים צריך מכשיר לצרכי עסק או בשביל לדעת איפה הילדים , מעבר לזה הוא מיותר. לי אין סוללרי רק לחשוב על לחפש אותו בתיק שהוא מצלצל עושה לי רע.אבל גם טלויזיה אין לי אז אני מטורפת מושלמת. לא רוצה שירעילו אותי בשום צורה.
קראתי מאמר על כך שהוא גורם לנזקים רבים לטבע ולאדם.
לגבי הדיבורים הרמים בפומבי ושמיעת קורות חיים על כל צעד ושעל – את צודקת.
לעומת זאת – אני הפכתי את המכשירים האלה לתחביב, מחליף אותם כמו גרביים (שלא מגיעות לסרחון…) ומתמחה בכל האלמנטים הטכניים שלהם.
יכול להיות שסבלתי מחוסר צעצועים בילדות.
(-;
את בהחלט צודקת, ואני מסכימה איתך בכל טענותייך. האדם נהפך להיות משועבד לסלולרי שלו, בלעדיו נראה אבוד בעולם.
אני מעריכה את היכולת שלך לחיות בלי סלולרי.
נראה שצריך לפתוח מרכז "להיגמל מדיבורים בסלולרי".
יש הרבה במה שאת אומרת ועדיין להתקע באיזה כביש נידח בלילה זה לא כיף. אנשים הסתדרו פעם גם בלי חשמל אבל זה לא אומר שחייבים לעשות את זה. הבעיה היא לא המכשיר עצמו אלא איבוד העצמיות והפרטיות ויש לזה פתרונות פשוטים כמו למשל לכבות את המכשיר
מצד אחד את מאד צודקת. בהחלט אפשר בלי סלולרי. לי קנו הילדים שלי מכשיר סלולרי אחרי שנתקעתי עם מכוניתי ב12 בלילה והייתי צריכה לרוץ עד מכון ווינגט ולהתחנן לשומרים בשער שיתנו לי לטלפן למישהו שיבוא לחלץ אותי. הילדים שלי כל כך הזדעזו מזה שאמא שלהם נוסעת לה בלילה ברכבי הארץ במכונית שהייתה ממודל תרפפו ועוד נתקעת בדרך. בקיצור, טלפון סלולרי הוא טוב למקרה חירום אם מחזיקים אותו פתוח. בכל יתר המקרים הוא מיותר ומנדנד.
את קיצונית קצת (מה עושים כשנתקעים עם הרכב בשומקום וצריך להזמין שירותי דרך למשל?) אבל בגדול – אני לגמרי מסכים ומזדהה. צריך נתיב תקשורת – אבל שאתה בשליטה עליו, כמו מיילים למשל.
אז כן אין משיבון, המספרים חסויים, הנייד שלי סגור אלא אם כן יש צורך מיוחד, ואסמסים – יוק! והשמש זורחת והעצים והאנשים בחוץ מקסימים, וש-ק-ט…
המעלה הגדולה ביותר של הפלאפון בעיני היא כשהילדים מאחרים לחזור בלילות. להרבה הורים של מתבגרים חסך המכשיר הזה כבר הרבה שערות לבנות.
בטח שאפשר בלעדיו – כמו שאפשר גם בלי קומקום חשמלי ומכונת כביסה ומחשב ואינטרנט – אבל החוכמה היא אולי לא להסתדר בלעדיו (ובלעדיהם), אלא פשוט ללמוד להסתדר איתו במידה, ולהפעיל מדי פעם את כפתור הכיבוי.
בדיוק היום הלכתי לסלקום בשביל לנסות להוריד את עלות ה"חבילה" הרמאית שסידרו לי,
ויצאתי…. שעה וחצי אחרי עם נייד דנדש לגמרי, נורא יפה, אדום ומבהיק, די בחינם, כי הגיע לי "שדרוג",
כלומר: מכשיר חדש עם מלא גאדג"טים במקום זוג נעליים חדשות אדומות, וסקסי נורא,
ובמקום להוזיל עלויות, יצאתי ב 20 שקל יותר כל חודש וחודש, אבל שטויות ….
אמרתי להם: באתי לחסוך ויצאתי מכוסחת.
(מלשון באתי לנחם ויצאתי מנוחם … רק הפוך).
ותגובה לדברייך בקצרה:
גם אני הייתי נגד, עד שפתאם התחשק לי על הגאדג"ט הזה, הוא מקל את החיים אם משתמשים בו במשורה.
אני לא עונה לטלפונים אם לא בא לי, כולל לצלצולים בדירה.
מי שמחפש באמת, ישאיר הודעה.
והליכה ברחוב בשקט והתבוננות בדברים וכל זה: אני מאד בעד, וזה מה שאני עושה רוב הזמן, גם עם הנייד.
חותמת על כל מילה.גם לי לא היה סלולרי הרבה זמן אבל בשלב כלשהו נשברתי.
אני אגב מקפידה לא לדבר בו אלא במצבי חרום ובטח שלא כשאני יושבת בבית קפה עם חברה. בעיני לענות לסלולרי כשאת בחברה זה מעליב (כמובן שיש מקרים יוצאים מן הכלל).
הנקודה שלך לגבי שקט וזמן עם עצמנו היא יפה. אבל הנה אצהיר כאן שאני אוהבת את הסלולרי שלי ולא רק לשעת חירום. אני לא עונה כשלא מתאים, ובטח לא כשאני עם חברה בבית קפה, אבל אני ובן זוגי לא רק שלא מציקים אלא משמחים אחד את השני באסמסים וזה אפילו רומנטי. וכן, יש לי הצורך להיות מחוברת לעולם כל הזמן כמו שכתבת, לכן אני גם כאן, ויש לזה יתרונות וחסרונות.