שכונת התקווה

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

 צילום והדפסה בשחור לבן: יעל ישראל.

 שכונת התקווה, 1983.

מוזר לפגוש בפייסבוק מורים שלימדו אותנו לפני 30 שנה. מי יודע את מי עוד אפגוש? אבל בשבוע שעבר נתקלתי בפרופיל של הצלם אבי גנור, שהיה המורה שלי לצילום סטילס בבית צבי לפני כשלושים שנה. הכי התפלאתי לראות שהוא עוד זוכר אותי.

 זה גרם לכך שנזכרתי בפלירט שלי עם צילום הסטילס, שארך שנתיים. כשלמדתי קולנוע בבית צבי, לא לימדו אותנו רק את מקצועות הקולנוע, כמו בימוי, עריכה, צילום והפקה, אלא גם דברים שחשבו שיוכלו לסייע לקולנוענים לעתיד, כמו רישום, משחק, וגם צילום סטילס.

 השיעורים אצל אבי גנור גרמו לי להתאהב בצילום, ולהתחיל להתעניין בנושא. אחרי בית צבי החלטתי שבא לי להעמיק את הידע שלי בצילום, והלכתי ללמוד בבית ספר שנפתח באותה העת, קמרה אובסקורה.

 לקחתי שם קורס בן שנה לצילום והדפסה בשחור לבן אצל הצלמת פנינה מרקמן. את ריח הביצים הסרוחות של נוזל הפיתוח הכי שנאתי, ואת השעות הארוכות במעבדת הפיתוח, בחורף, בקור, עם ידיים קפואות בנוזל המסריח, ממש לא אהבתי, אבל לצלם אהבתי מאוד. זנחתי אותו כי התחלתי לעבוד כמבקרת קולנוע וספרות, ולפרסם פרוזה. הבנתי שצילום הוא כנראה לא הייעוד שלי.

 אבל בעקבות המפגש הווירטואלי עם אבי, פתחתי את השקיות עם הצילומים שלי מימי לימודיי. ואיזה געגועים! אצל אבי צילמנו רק בשקופיות, ואין לי מושג איך מעבירים אותם למחשב, אבל את הצילומים שצילמתי והדפסתי בקמרה אובסקורה, החלטתי לסרוק ולהעלות למחשב, לזכר ימים עברו.

 מצחיק, לא ידעתי אז שכעבור 25 שנים אחזור לקמרה אובסקורה, הפעם כמורה, לא לצילום אומנם, אלא לכתיבה.