טובעים בריאליזם

באיחור אופנתי ראיתי את "בופור" של יוסי סידר. כמי שהעריכה מאוד את עבודתו ב"ההסדר" וב"מדורת השבט", מאוד התאכזבתי מהסרט הזה. בעיני הוא החמצה גדולה. ההחמצה של סידר בה" הידיעה, משום שהסרט רץ לאוסקר, וברור שלא היה לו שום סיכוי לזכות בפרס. לא ככה. מה שהיה יכול להיות יצירת מופת ענקית, התמסמס לשעתיים ריאליסטיות שפספסו אתגר גדול בהעמדת קולנוע אכסיסטנציאלי גדול, חובק עולם וקיום, אוניברסלי.

סידר הוא במאי ריאליסט. הוא טוב בזה. זה מה שהוא מכיר ויודע, ואוהב כנראה. אבל דווקא "בופור" מזמין טיפול אחר, ונדמה אפילו שיש את זה לסידר ביד, בפרט לאור הסצינה הראשונה בסרט, בה אוהד קנולר הולך לאיבוד במסדרונות המבהילים והריקים של המוצב, ואז עולה לתצפית ומועד על בובה לבושה כלוחם. סצינה חזקה, מהפכת קרביים, בה בא לידי ביטוי כל הטירוף של הצבא והמלחמה.

אין ספק כמכל השעתיים של סידר, הרבע שעה הסוריאליטית הזו, שמגיעה לגבהים קיומיים, היא פסגת הסרט. לי את מסמנת את מה שהיה יכול להיות כאן לו נטש סידר בצד את מאמציו להיות אמין וריאליסטי, ואת שאיפתו המיין סטרימית להנציח את הנסיגה מהבופור לפי אמות מידה ציוניות ולאומיות. קרי, כרגיל אצלנו בקולנוע ובספרות הישראלית: ריאליסטיות.

דווקא ההצמדות שלו למציאות, הניסיון הנואש להידבק למימזיס, להיות מאוד ריאליסטי, להראות את החדשות ברקע, את האבות השכולים, ואפילו היומרה שלו להידמות להוליווד ולייצר סט קולנועי "כמו בחיים", דווקא הם מכשילים את הסרט בגדול.

אמרו שזו ההפקה הכי יקרה שצולמה בארץ. באמת? ובשביל מה? האם השחזור המדויק של מוצב הבופר עוזר במשהו? האם הוא זו שעושה את הסרט? הרי צילומי הפנים הם אלה החזקים. הם אלה שכובשים את הלב. אפשר היה לעשות את הסרט ברבע מהתקציב, בלי להפסיד כלום. רוצה לומר: התקציב לא הועיל כאן לייצר יצירה חובקת עולם וגבולות.

גם רצונו של סידר להתייחס לקולנוע הצבאי שנעשה כאן בעבר (סצינות שמזכירות קטעים מ"עונת הדובדבנים", "שתי אצבעות מצידון" ועוד), הופכות ללא יותר מציטוט בנאלי. אין בהן חידוש, הן מעייפות, מרגיזות ולעוסות (למשל הסצינה של לירז עם שפיצר שמנגן בפניו, יעני האתנחתא האנושית, ראה בועז שרעבי ב"מאחורי הסורגים", טריק הוליוודי ידוע להמתקת לב הצופה). והעיקר, הן מכשילות את הגרעין החזק שיש בסרט הזה, שפוספס בגלל הרצון לייצר "סרט אוסקרים", או מה שהיה נדמה לסידר כ"סרט אוסקרים".

לא קראתי את הספר של רון לשם, ואין לי מושג אם שם נעוצה הבעיה, מה גם שלשם עצמו כתב את התסריט. ייתכן שההיצמדות המיותרת למציאות הישראלית מקורה בספר, ובגלל זה לא היה נעים לסידר לוותר על המימזיס לטובת נסיקה לגבהים שהיו מעניקים לסרט שלו את המשמעות האכסיסטנציאלית שאני מדברת עליה.

אני מדברת על סצינות מסרטים של קוראסאווה למשל. או ג"ון פורד. או יאן קדאר ("המערבולת" למשל). או  ברגמן ("החותם השביעי" למשל). או אנגלופולוס. אני מדברת על ללמוד מהם איך עושים יצירת מופת, משום שהם לא נשבעו אמונים ל"מציאות בכל מחיר".

לו  נמנע סידר משחזור ההיסטוריה, ותחת זאת היה מוליך את כל הסרט באווירה הקיומית סוריאליסטית שעבדה נפלא בסצינה עם אוהד קנולר, היה לו זוכה אוסקרים בטוח, ואולי גם את הסרט הישראלי הכי טוב שנעשה כאן. כי יש לו את זה. זה ברור לי מהסצינה הזו. חבל שהוא ויתר לעצמו, או לספר, או לתסריט, או לכותב הספר, חבל שהוא נכנע ליומרותיו הלאומיות, וכך פיספס כאן בגדול.

פספוס נוסף הוא בליהוק אושרי כהן לתפקיד לירז, מפקד המוצב. ברור לי שסידר ליהק אותו כי רצה להראות דרכו את "הילדים שמושלים עלינו". בפני הילדון שלו, כהן אומנם לוכד את המשמעות שרצה הבמאי לתת כאן, אבל בגדול הוא לא עובר טוב בתפקיד הזה, אין לו את העוצמות המתאימות לתפקיד, למרות שהוא עצמו דווקא שחקן טוב (למשל "בכוכבים של שלומי"). אלא שהתפקיד הזה פשוט לא מתלבש עליו, וגם הוא חלק מכישלון הסרט. 

לתת לסידר את פרס הבמאי בפסטיבל ברלין היה לדעתי מס שפתיים, ותו לא. הגרמנים הבינו שצריך לעשות מערוף לישראלים, אז נתנו. ודווקא בסרט המהולל הזה, סידר עשה את עבודתו הכושלת ביותר. כושלת, דווקא משום שהיה יכול ליצר כאן את יצירת המופת שלו.

                                           ***********

ולכבוד עונת האוסקרים החדשה, הנה הימור, בטוח לדעתי. "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן יזכה בגלובוס זהב, וגם יהיו מועמד לאוסקר לסרט הזה. אני מהמרת שהשנה הוא ייקח את הפסלון הזהוב. ואני בטוחה שלא אצטרך לאכול את השאפו שלי…