החסד עדיין מופלא

וזה לאסתי ירושלמי

הסרט הישראלי הכי אהוב עלי בכל הזמנים כבר די ישן, נעשה ב-1992: "חסד מופלא", סרטו הרביעי והאחרון של עמוס גוטמן, שמת מאיידס שנה אחרי. והנה אני, אישה סטיירטית, ובכל זאת סרט הומואי הוא הסרט הישראלי הכי אהוב עלי.

זהו, שבעיני, אישית לגמרי, לעובדה שזה סרט על הומואים אין שום משמעות. אלה יכלו להיות גם גיבורים סטרייטים. המתח המשפחתי שרק גוטמן ידע לתאר כמותו הוא זה שהופך את הסרט לאוניברסלי. מתאים לכל ג'נדר, לכל עם, לכל מקום וזמן. והוא לא התיישן. גם היום כשאני רואה אותו, אני מתרגשת כמו בפעם הראשונה.

יש בסרט הזה כל כך הרבה רגעים שהורסים אותי: רבקה מיכאלי שמעמידה את החברה הזקנה של אימה, שזה עתה נפטרה, לפני ארון הבגדים של הנפטרת, ומאיצה בה לבחור מה שהיא רוצה, והזקנה המסכנה והסנילית נתקעת שם כמו זומבי. הקטע בו רבקה מיכאלי ובנה בסרט שרון אלכסנדר ברגע של אינטימיות כואבת כל כך, כשרבקל'ה הענקית מחבקת את כתפו ופניה הקשות והממורמרות מתרככות. רגע נדיר אחד בו שרון מפזיל הצידה, בסצינה עם גל הויברגר. אפילו סצינה מופלאה של אקי אבני בחדר האמבטיה, לפני שהוא חותך את עורקיו.

כל מיני רגעים בלתי נשכחים, אנושיים עד כדי פגיעות, שמכיל הסרט הרגיש, העמוק והפיוטי הזה, שתמיד מביא אותי לדמעות, בעיקר בסוף, כשעל פס הקול עולה המוזיקה של השיר "חסד מופלא".

מי, מי חוץ מגוטמן ידע לבחון ככה את מערכות היחסים המשפחתיות הדפוקות, הפגיעות, הכואבות שלנו?

את גוטמן פגשתי לראשונה בהקרנות המוקדמות למבקרים בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, 1985. באתי עם חברים, הוא בא עם חברים, ובכל זאת ישבנו כל ארוחת הערב ותקענו מבט זה בזו. ידעתי שהוא הומו, ולכן זה קצת הפתיע אותי, אבל הבנתי שהוא מתעניין בי מאיזו שהיא סיבה. בסוף איכשהו התקדמנו זה לקראת זו והתחלנו לדבר. שנינו בני מזל שור, אולי בגלל זה הייתה המשיכה, לא יודעת. בכל אופן, הייתה לנו שיחה מרתקת על קולנוע, על החיים, עד ששוב התחילו את הקרנת מרתון הסרטים לקראת הפסטיבל.

לא פגשתי אותו מאז, אבל עקבתי אחרי הקריירה שלו. אני אוהבת את כל סרטיו, גם את הפחות מוצלחים, כמו "נגוע" ו"חימו מלך ירושלים". אפילו את סרטו הקצר "פרמיירות חוזרות" אני אוהבת. ו"בר 51" אהוב עלי לפחות כמו "חסד מופלא".

ושוב הצטלבו דרכנו בדרך מוזרה. הוא נפטר בפברואר 1993, ובדיוק באותו שבוע יצא ספרי הראשון "יצאתי לחפש מחסה". התכוונתי לשלוח לו עותק. הוא היה אוהב אותו, זה ברור לי. באותו שבוע של מותו פורסם הראיון איתי ב"עיתון תל אביב". אספה פלד ראיינה והראיון היה אמור להשתרע על שני עמודים. אבל עמוס מת, ו"עיתון תל אביב" הקדיש לו כמעט את כל העמודים, ולכן הראיון איתי קוצץ לעמוד אחד, למרבה אכזבתי. מצד שני, העיתוי עם מותו של עמוס היה מוזר ומופלא גם הוא.

לא יודעת, תמיד הרגשתי קרבה נפשית אליו, אפילו שלא היינו חברים והכרנו בקושי. אולי בגלל הסרטים, אולי בגלל אחוות בני מזל שור שאני נתקלת בה לא פעם. מין שפה משותפת. הצטערתי כל כך שבשבוע בו אני חוגגת את צאת ספרי הראשון, הוא הולך לדרך אחרת, מי יודע לאן. 

וכמה הצטערתי שהוא מת. עמוס גוטמן היה במאי מחונן. בעיני, הבמאי הכי טוב בארץ. ואני מאמינה כי לו נשאר בחיים היה עושה יצירות מופת נוספות. מבחינתי, מותו היה אובדן של ממש לקולנוע הישראלי.