בקנאה אני מבינה

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

טרולים ותגובות מרושעות הם כנראה רעה חולה הכרחית ברשת. אני חושבת על כך מאז שאני בעסקי הבלוגים, ונזכרתי שבצעירותי, לפני שפירסמתי בעצמי, כשקראתי בעיתון שהוציאו ספר לזה או להוא, קינאתי נורא וקיללתי אותם בליבי. אני מניחה שלו היה אז אינטרנט, בטח גם הייתי כותבת איזו תגובה נוטפת ארס, בעילום שם כמובן.

חברה שלי אפילו הגדילה לעשות. כשמישהי שהייתה איתנו בסדנה בבית אריאלה הוציאה ספר ראשון ונעשתה סופרת מפורסמת כמעט בן לילה, חברתי ציירה שפם ותבלולים וקרניים בתמונה שלה בעיתון. אחר כך קרעה את העיתון לגזרים בחמת זעם. כן, לפעמים הקנאה מגיעה גם לפסים ילדותיים כאלה.

אז טוב, בקנאה אני מבינה. יש מישהו שלא מבין? לא נראה לי שהרגש השורף הזה פסח על מישהו. זה בילט אין בתוכנו. וזה רגש שאין מה להתבייש בו, למרות שאין גם מה להתגאות בו. הוא קיים בתוכנו. תמיד יהיה. השאלה היא מה אנחנו עושים איתו. אם הקנאה מלבה את עצמה במסלול של ארס והרס, זה יסתיים באדם מתוסכל שמזריע תגובות מרושעות בבלוגים ואוכל את עצמו. אבל אם לוקחים את הקנאה כמדחף לעשייה, זה יכול להניב פרי של ממש.

כך שאם מזריעי הארס הם צעירים, אני עוד יכולה להבין אותם. אני מקווה בשבילם שהם לא ייתקעו במשבצת הממורמר הנצחי, אלא יכתבו ויעשו ויפרסמו ויצליחו, ויכעסו פחות על העולם ועל מי שהצליח. אבל אם הטרולים הם מבוגרים, שכבר לא יעשו דבר עם הדחף להצליח, זה עצוב וטרגי שבעתיים.

מכל מקום, לגבי משבצת המגיב בבלוגיות, שנדמה שהיא כורח משמיים, הנה גיליתי שבוורדפרס יש מנגנון השהיית תגובות, שאין בבלוגיות אחרות. לאחרונה כידוע, "רשימות" עברה לפלטפורמת וורדפרס, שהיא פלטפורמה של בלוגים עצמאיים הכתובים בקוד פתוח. וכאן ניתן לאשר או למחוק תגובה לפי שהיא מופיעה בפוסט. ובאמת, אני מודה, זה מוריד הרבה מהעצבים על תגובה מכוערת. חבל שיתר הבלוגיות לא מאמצות את זה. הנה דרך הכי יעילה להתמודד נגד רעל אנושי.

אגב, אני כבר בצעירותי פתרתי את הבעיה הזו של קנאה במי שמצליח יותר ממך בדרך יעילה: פשוט הפסקתי לקרוא עיתונים, ומאז עברו 25 שנים ולא נראה לי שהפסדתי משהו. פשוט חשבתי: למה לי לעצבן את עצמי? בשביל מה לקנא? הרי תמיד יהיה כאלה שיצליחו יותר ממני, אז בשביל מה לבזבז כעס ועצבים ומרמורים ותסכולים על אחרים, ולהתבשל בקנאתי, ועוד כשאין בידי לעשות משהו?

אני מייעצת את זה גם למגיבים נרגזים וקנאים בבלוגיות. יותר טוב לכו תכתבו משהו, במקום להיכנס לבלוגים שמעלים לכם את לחץ הדם ולהשריץ תגובה טיפשית. אין בזבוז זמן גדול מזה.