שמלת כלה

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

הרבה זמן לא העליתי פרק מהרומן "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997). לרגל פרסום חלק מהמאמר של ד"ר רוני הלפרן על הספר, שיופיע בגיליון "גג" הקרוב, הנה פרק 12. המאמר של ד"ר הלפרן על ספרי הוא פרק מהספר שלה שייצא בקיץ, שהוא בעצם עבודת הדוקטורט שלה, המנתחת ספרים של סופרות ישראליות שהיא מלמדת זה 13 שנים בקורס שלה באונ' תל אביב, ביניהם את ספרי זה.

 

 

 

פרק שנים-עשר מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997

 

לפרקים הקודמים

 

ש מ ל ת   כ ל ה / פרק שנים-עשר

 

רחל הגדולה חשבה לשאול את אמה: אולי היא תוכל להשאיל להן את שמלת כלולותיה? אבל באותו שבוע קיבלה אימא שטף דם, גופה נחלש וכל הצבע אזל מפניה. אבא הזמין בלילה טקסי ולקח אותה למחלקת נשים בבית חולים "הדסה".

   רחל הגדולה שמעה אותה בוכה. היא אמרה לו שהכול בגללו, שהוא הורס אותה עם הנשים המלוכלכות שלו. כשהציצה עליהם ראתה כיצד אבא מסתכל על אימא כאילו שהיא נפלה מהשמיים, אומר לה: "תשתקי כבר. איזה נשים בראש שלך".

   המונית הגיעה, והיא נשארה לבד בבית. היא ידעה שעכשיו בטוח לא יהיה מי שיבוא איתה לחגיגת פורים. אבא נמצא כל היום בעבודה, ובערב, כשהוא חוזר מבית החולים, הוא אפילו לא מקשיב לה, וגם לא מסביר למה לקחו את אמא לבית חולים, ומה בדיוק עושים לה שם. אולי זה בגלל הבטן שכואבת לה כבר הרבה זמן? אולי מוציאים לאימא את הפוליפים, כמו שפעם הוציאו לה כשלקחו גם אותה לבית חולים, ואימא הבטיחה שאחרי הניתוח ייתנו גלידה וניל, אבל בסוף נתנו רק ג'לי אדום?

  לארוחת הצהריים היא חיממה  בכוחות עצמה את האוכל שהכינה לה השכנה הדתייה, הוסיפה שתי פרוסות עבות של לחם לבן, סילקה מהם את הקרום המגעיל, ומרחה שכבה עבה של חמאה וריבת משמשים. היא גם שתתה כמה מיץ פטל שרק התחשק לה. אבא אמר שעכשיו מותר לה לאכול הכול. גם לחם לבן בין הארוחות. אפילו ממתקים כמה שהיא רק רוצה.

   כשרחל קטנה ראתה אותה כך, היא החליטה להזמין אותה אליה הביתה לארוחת צהריים. אף שידעה שאימא תעשה לה פרצופים, החליטה שאין לה שום זכות למנוע זאת ממנה. הרי כבר יותר משנה שהיא מכינה כמעט בכוחות עצמה את ארוחת הצהריים לה ולאחותה הקטנה: בידיים פצועות מצריבות קור היא שוטפת בקערת הפלסטיק את העגבניות והמלפפונים, חותכת אותם למלבנים קטנים, מוסיפה הרבה בצל ולימון, וגם שמן מהבקבוק הגדול שאבא קונה בשוק הכרמל. כשהיא גומרת עם הסלט, היא פורסת פרוסות עבות של לחם לבן או שחור, תלוי מה אבא הביא בבוקר מהמכולת. וכשהסלט ממתין בקערה מכוסה, מעלה אדים ומגיר מנוזליו לשלולית אדומה שמתהווה בקרקעית, היא מחממת את מרק העוף עם תפוחי האדמה והגזרים השלמים וחצאי הבצל, שאימא מכינה בסיר גדול פעם בשבוע. וכשאין מה לאכול מפני שאימא לא הספיקה לבשל, היא מכינה גיבץ' מירקות שאימא חתכה בבוקר, ולא הספיקה לסיים כי תקף אותה כזה כאב ראש, עד שהיא נאלצה לשכב על הספה בסלון. אז אין לה שום זכות להגיד את מי להביא או לא להביא הביתה. כשרחל הגדולה תבוא, היא תוכל לבשל בשביל שתיהן ארוחה מצוינת. עם כל המנות. אפילו עם מנה אחרונה, כמו שרחל הגדולה אוהבת. ושאימא תתעצבן כמה שהיא רק רוצה.

   אבל היא התביישה שרחל הגדולה תראה את ביתה ואת הוריה. רק חסר לה שאבא יחזור פתאום הביתה ואימא תצעק עליו והם ידברו ביניהם בלאדינו, או יותר גרוע: שאבא יחליט פתאום להתפלל מנחה. מה תעשה אז? כיצד תסביר לרחל הגדולה? כיצד תתנצל בפניה?

   אבל רחל הגדולה לא נראתה כאילו אכפת לה שביתה של רחל הקטנה הוא קטן ועלוב, שהקירות צבועים ברישול בצבע שמן ירוק, שאת המנורות המכוערות לא מכסים אהילים, שאין להם מזנון מודרני למשקאות חריפים בצורת גלובוס מואר כמו בכל הבתים שהכירה, ושאת הכורסאות והספה מכסים ציפויים מבד פרחוני, שאימא של רחל הקטנה קנתה ברחוב נחלת בנימין לפי מטר, ותפרה מהם כיסויים תואמים לכל הרהיטים, גם לרדיו, ואפילו לטלפון, שלא יתלכלך חס וחלילה מאבק.

   גם לא היה אכפת לה שאימא של רחל הקטנה יושבת כל היום על הספה, לבושה בחלוק ישן ומוכתם מבישולים וקוראת עיתונים ישנים. בעיניה דווקא מצאה חן האימא הזאת, שלא מתערבת במה שהבת שלה עושה ונותנת לה לעשות כל מה שהיא רוצה. אפילו לבשל לבד את האוכל. היא חשבה משאימא נחמדה כזאת בטח תסכים להשאיל להן את שמלת הכלה שלה.

   אבל רחל הקטנה לא רצתה לשמוע על זה. היא פחדה שאמה תתחיל לצעוק עליה בלאדינו, ואז החברה שלה תראה איזו אימא פרימיטיבית יש לה, ואת זה כבר בשום פנים ואופן אי אפשר יהיה לתקן.

   רחל הגדולה התעקשה. היא אמרה שזאת ההזדמנות האחרונה שלהן. שאם הן לא ישאלו עכשיו את אימא של רחל הקטנה, אז בטוח שכבר לא תהיה להן תחפושת. כדי להתחמק הציעה רחל הקטנה שהן ילכו לשאול את האימא של הגברת נינה הזאתי. אולי היא תוכל לעזור להן. היא אמרה שאם יש לה תיבת אוצרות נהדרת כמו זאת שבמקלט, על בטוח יש לה עוד אוצרות בבית. אולי אפילו יותר מוצלחים.

   לארוחת צהריים הן אכלו נקניקיות, ביצייה וסלט, כי אימא של רחל הקטנה לא בישלה כבר שבוע, אפילו לא מרק עוף או את סלט המיונז של יום חמישי. אבל רחל הגדולה נהנתה מאוד מהארוחה, ואפילו ביקשה מרחל הקטנה שתכין לה בדיוק את אותו הדבר גם למחר. אחרי האוכל הן חזרו לביתה של רחל הגדולה, ועוד לפני שירדו למערה הן צלצלו בדלת של דירת הפרטר.

   מיד התברר להן שהגברת נינה שוב פעם נסעה לחוץ לארץ. את הדלת פתחה להן אימא שלה, הגברת טוכטרמן. היא שידלה אותן להיכנס פנימה: "תיכנסו, תיכנסו, בנות, יש לי עוגת לייקח מצוינת. זה אני אפיתי בעצמי בבוקר," אמרה להן במאור פנים.

   הן נכנסו בהיסוס: הרי בסך הכול רצו לשאול אותה שאלה קטנה, לא לבזבז את כל שעות אחר הצהריים היקרות בביתה המחניק. רחל הגדולה גם פחדה שהיא תיגע בה עם הידיים המשומנות שלה. אבל לפני שהן הספיקו להתיישב על הספות המכוסות בשמיכות צבעוניות, אצה הגברת טוכטרמן למטבח וחזרה עם  עוגת זהובה וענקית. העוגה ישבה במלכותיות על טס מצופה במפית תחרה. הגברת טוכטרמן התבוננה בריכוז בעוגתה, כאומדת את שוויה, ופרסה לכל אחת מהן פרוסה עבה, תואמת. ניחוח חזק של ביצים ווניל אפף את הסלון הקטן.

   רחל הגדולה רחרחה אותו בעונג. רחל הקטנה אכלה מהעוגה רק מעט. היא הותירה את פרוסתה הנגוסה בצלחת הפורצלן המצוירת באנשים ובבתים קטנים, שהגישה לה הגברת טוכטרמן, ובחנה בעיון את הכלים היפים: היא נזכרה בצלחות הפלסטיק הכתומות והסדוקות שיש להם בבית. פעם שמעה את אמה אומרת לשכנה מלמטה, שצלחות מזכוכית נשברות כל הזמן והילדות עוד עלולות להיפצע מזה. אבל רחל הקטנה חשדה בה שהיא סתם קמצנית.

   הגשת העוגה בדרך כה טקסית מצאה מיד חן בעיניה. אבל היא לא אהבה עוגות שבת יבשות  שחונקות את הגרון ושאימא שלה קראה להן "עוגות של אשכנזים". באומץ ביקשה עוד כוס תה, והגברת טוכטרמן מיהרה למזוג לה בגינונים זעירים שנשאו חן בעיניה עד מאוד.

   בעוד רחל הקטנה מסתפקת בליקוט הפירורים מתחתית הצלחת, ביקשה רחל הגדולה עוד פרוסה. בזמן שהגברת טוכטרמן העמיסה על צלחתה פרוסה עבה מקודמתה, התבוננה רחל הגדולה בפירורים הזהובים שמתמוססים בכוס התה של רחל הקטנה, עד שכמעט הפכו למפלצות ענקיות, חסרות תווי פנים. אחר כך הציצה בביישנות על כפות ידיה המלוכלכות והמשומנות מפירורי העוגה, ונזכרה כיצד אומרת לה אימא: "לכי תרחצי ידיים, לכלוכית."

   היא רצתה לשאול את אבא אם אימא אומרת משהו. אם היא מזכירה אותה. ואולי היא ביקשה ממנו למסור לה משהו? אבל היא לא ידעה כיצד ומתי תעשה זאת. אבא חוזר הביתה מאוחר כל כך, הרבה אחרי שנגמר "מבט", וכשהוא בבית הוא כמעט שלא מתייחס אליה. אפילו ללטף אותה לא מתחשק לו. ודווקא עכשיו כשאימא איננה, הוא יכול ללטף אותה כמה שהוא רק רוצה. היא אפילו תוכל להכין לו אוכל ולגהץ לו את החולצות הלבנות לעבודה. וגם ללכת בבוקר למכולת בשביל הלחמניות והחלב, כמו שרחל הקטנה עושה כשאבא שלה לא מרגיש טוב. היא התבוננה בחברתה וראתה שהיא השאירה כמעט את כל פרוסת העוגה על הצלחת, וחשבה כמה חבל שהיא לא אוכלת אותה: גם כי אסור לזרוק אוכל, כמו שאימא אומרת, וגם כי רצתה לאכול בעצמה את מה שנשאר, אבל התביישה לבקש. רק אז שמה לב לשיחה הערנית שהתנהלה בין רחל הקטנה לגברת טוכטרמן. היא החליטה להקשיב להן, למרות שמחשבות אחרות לגמרי הטרידו אותה.

   הגברת טוכטרמן דיברה על איך זה היה כשהיא התחתנה. כשדיברה אורו פניה כפי שרחל הגדולה לא ראתה אותה מעולם. גם לא בשעה שארבה לה מאחורי חלון המטבח, וראתה כיצד האם הזקנה מצותתת בחרדה לרחשי תנועותיה של הגברת נינה, הלועסת בעצלנות את ארוחת הבוקר הענקית, ובאותו הזמן קוראת עיתון ומפריחה טבעות עשן ולפעמים אפילו מדברת בטלפון. כמה שהיא נראתה לה יפה כשישבה ככה, מרושלת וגאוותנית, ובקושי אכלה חצי מלפפון.

   כשרחל הגדולה חלמה על הגברת נינה, הקשיבה רחל הקטנה לגברת טוכטרמן. תמיד אהבה להקשיב לאנשים. היא האמינה שהם הסיפורים הכי טובים. אפילו טובים יותר מאשר סיפורים שכתובים בספרים. היא שמחה להאזין לגברת טוכטרמן.

   הגברת טוכטרמן סיפרה להן כיצד נישאה בגיל עשרים בעיירה בפולניה, על גבול רוסיה, לבחור שהיה הכי יפה בעיירה. והוא רצה רק אותה, כי היא היתה קרסביצה. "שזה יפה ברוסית," הסבירה להן אחר כך.

   היא סיפרה כיצד הם התחתנו בכפר, ואיך כולם אמרו שהם הזוג הכי יפה שיצא מהכפר במאה השנים האחרונות, ואיך הם תכננו לעבור לעיר הגדולה בשביל שחתנה ילמד הנדסת מכונות והיא תהיה רופאת ילדים.

   בשיא התרגשותה רצה הגברת טוכטרמן לחדר השינה והביאה את שמלת כלולותיה. "תראו איזה יופי: שמלה ממשי נקי! יש גם שוונצ'ים בשרוולים. היתה לנו תופרת, משהו מיוחד. היא השתלמה בסלון כלות בוורשה. והחתונה: משהו משהו," הסבירה בעונג.

   רק רחל הגדולה לא הבינה מה רחל הקטנה מוצאת בסיפורים המשעממים האלה, שרק בננות מתעניינות בהן. בזמן שהגברת טוכטרמן יצאה להביא את השמלה, היא תבעה מרחל הקטנה שהן יגידו לטוכטרמן שאין להן זמן כי הן חייבות ללכת לחוג, וככה יפטרו ממנה מהר ויוכלו לחזור למערה.

   אבל רחל הקטנה סירבה בתוקף. היא טענה שהסיפורים האלה דווקא מעניינים אותה. "חוץ מזה," אמרה, "אל תהיי כזאת  טיפשה וחסרת סבלנות. את לא רואה שהיא עומדת להביא את השמלה? היא בטח תסכים להשאיל לנו אותה בגלל שהיינו כאלה מנומסות וטובות והקשבנו לסיפורים שלה. את לא רואה שהיא מסכנה ושאין מי שיקשיב לה?"

   הגברת טוכטרמן שבה עם חבילה גדולה עטופה. על פניה היתה ארשת סיפוק. היא פרסה את השמלה על הספה, ובעדינות רבה קילפה את נייר האורז שעטף אותה. כפות ידיה החליקו על הבד העדין. השמלה הלבנה בהקה כמו ירח במילואו. רחל הקטנה השמיעה קריאת עונג. במשך שעה ארוכה התפעלה מהשמלה ביחד עם הגברת טוכטרמן.

   רק רחל הגדולה לא התלהבה. היא לא הבינה מה הן עושות עניין כזה גדול משמלה טיפשית, והכי גרוע, משמלה כל כך לבנה. אפילו לשחק בה אי אפשר. בטוח שהיא רק מבליטה את כל הכתמים.

   רחל הקטנה שאלה את הגברת טוכטרמן מדוע היא שומרת את השמלה בארון, עטופה בכזאת זהירות ושמורה עם נפטלין, במקום לטחוב אותה בארגז האוצרות ביחד עם שאר הבגדים שלא משתמשים בהם ביומיום.

   הגברת טוכטרמן לא ענתה. אחר כך אמרה שתמיד קיוותה שתוכל לחתן את בתה בשמלה הזאת. "אבל מה לעשות שנינה לא רוצה להתחתן? וזה לא שלא היו לה הזדמנויות," סיפרה להן אחר כך כחולקת סוד. "בחורה כזאת יפה, עם מקצוע טוב בידיים, הרבה רצו אותה. ממש התחננו שתיקח אותם. אבל היא גאוותנית, נינוצ'קה שלי. אף אחד לא מספיק טוב בשבילה. היא צריכה מישהו מיוחד… יתומה מסכנה. לא היה לה אבא שידריך אותה. אתם מבינים, בנות?" 

    "למה לא היה לה אבא?" שאלה רחל הקטנה במהירות. היא כבר תיארה לעצמה את הגברת נינה בתור יתומה קטנה ומסכנה. זה רק הוכיח לה את טענתה, שיתומות קטנות ומסכנות נהפכות לנסיכות כשהן גדלות.

    "כי אבא שלה מת, ילדות. מזל שלכם שיש לכם אבא בבית. אבל לנינה שלי לא היה את המזל שלכם. אנחנו חיינו בחוץ לארץ בזמן שהיתה מלחמה, ואבא של נינה מת בלאגר," הסבירה הגברת טוכטרמן.

   רחל הגדולה, שהמילה סקרנה אותה, קטעה מיד את דבריה ושאלה: "מה זה לאגר?"

   והגברת טוכטרמן שמבטה קפא פתאום על שמלת כלולותיה, אמרה שלא טוב שילדות קטנות יידעו על דברים רעים שיש בעולם. מיד הציעה עוד עוגה ועוד כוס תה, וסוכריות לקריץ' לדרך, וגם אמרה: "אולי אתם רוצים להישאר איתי לאכול ארוחת ערב? כבר הגיע הזמן שאני יכין. ויש לי היום לקרדה טובה וטרייה. קניתי בבוקר. ויש גם לחמניות מסוכרות. אתם אוהבים לחמניות מסוכרות, ילדות?"

   רחל הגדולה ורחל הקטנה סירבו בקול אחד. הן אמרו לה שכבר מאוחר ושהן צריכות לחזור הביתה.

   כשירדו למערה, השמלה בידיהן, חשבה רחל הקטנה על הסוד של הגברת טוכטרמן. גם את ספריה לא עזבה לפני שגילתה מה קורה לגיבורה בסוף הסיפור.