חחחח…. מישים

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

היום הגעתי לגיל שמותר להתחיל. להתחיל? כן, להתחיל רשמית להתלונן ולהתאונן על מיחושים, אויש, אוח וקרכצען. 50. גיל עגול. עברתי חצי מאה, ברוך השם. לא יודעת איך עשיתי את זה. כשבן זוגי אדם האהוב מת, הוא היה בן 44. עכשיו אני מבוגרת אפילו יותר ממנו.

 

אז, לא תיארתי לי שאגיע לחחחחמישים הארור הזה. נו טוב, מעתה והלאה זה רק ילך ויחמיר. 60, 70… אויש. לא מחכה לזה. לא קונה את ה"חיים מתחילים אחרי גיל 40". אם זה לא קרה לי אחרי גיל ארבעים, זה לא יתחיל לקרות עכשיו…

50. הגעתי לגיל. כשאבי היה בגיל הזה הייתי קטנה מכדי להבין מה משמעותו. הייתי רק בת חמש. כשאמי הגיעה לגיל הזה כבר הבנתי. הייתי בת 16. והיא נראתה לי זקנה יותר ממתושלח. ראיתי בה מאובן פרהיסטורי.

 

מאחר שעיניי בראשי (ואינני עסוקה יום ולילה בהשליה עצמית, כמו רוב בני האדם), אני רואה שכך מביטים בי כיום בני הנוער. כאחת שעבר זמנה. רֶלִיק. מאובן. גם אני עצמי לא האמנתי שאגיע לגיל הזה. הוא נראה לי לא מציאותי. רק שמגיעים לגיל מסוים, מתחילים לקלוט אותו. לפני כן הוא רק מספר, שמה לך ולו…

 

אודה ולא אבוש – ולא אכפת לי כל הניו אייג'רים והדוגלים בחיי נצח ועלומי עד – אני לא אוהבת להתבגר. אני לא רואה בזה שום ברכה. לא מוחית ולא פיזית. סורי. פעם הייתי יפה, פעם הייתי רזה, פעם הייתי בריאה כמו שור הבר, פעם לא היו לי מכאובים ומיחושים משום סוג – למעשה, עד גיל ארבעים לא חליתי בכלום, אפילו לא בסתם הצטננות.

 

צר לי, אני לא קונה את כל הבטחות הפלא של ההזדקנות בכבוד ובחן. אני לא רואה את זה סביבי, על פי רוב. אני מביטה על זקנים ורואה שזקנתם ארורה, כמו שכתב גוגול ב"נפשות מתות" על בעל אחוזה עשיר ומצליח מאוד, שבזקנתו הופך לפרנואיד מבעית ולאגרן נוראי של חפצים, וביתו הופך למזבלה. כמה מזעזע תיאור ביתו המבחיל…

 

איני רוצה להעליב איש, חלילה, אבל אני רואה סביבי הרבה זיקנה מקולקלת, מחשבה לא רהוטה, ומה שאני קוראת "סוּפָּפִים", או "קוֹגֶלָגֶרִים", על סמך מערכון ישן ב"זהו זה", שבו הזקנים נזכרים במילים הללו, ז"א, נתקעו מי יודע מתי בימי הפלמ"ח. המוח תקוע, הזיכרון כבר לא משהו, אם הוא בכלל עוד קיים, ולרוב הוא בורח לאותם זיכרונות שהעובש עוטף אותם.

 

אני יודעת שאני מעצבנת אנשים כשאני אומרת את הדברים הללו, כי הם לא נוחים ולא נעימים לאוזן, והם מטרידים ועוכרי שלווה, וכופרים בחיי הנצח והנעורים שכולם רוצים בהם ומאמינים בהם, או מנסים לשווא להאמין בהם. וכמובן, כופרים במיתוס השחוק של "חוכמת הזקנים".

 

כי במציאות איני מתלהבת לא מזקנתו "הסופפית" של שמעון פרס, ולא מזקנתו של עזר וייצמן ז"ל, שבגיל שמונים, כשנשאל, הוא, נשיא מדינת ישראל, על יחסו לספרות, אמר (וחשב שהוא אומר דבר מה חינני), "אהבתי את 'בת מונטוסומה", ואת זה אמר שכשראיינו אותו בהקשר של פרס ישראל לספרות! אם זה לא שיטיון, אני לא יודעת מה זה שיטיון. שיטיון ועוד איך.

 

כבת לאם שיטיונית, אני אורבת לכל מילת שיטיון שיוצאת מפי זקנים, גם כאלה המושלים עלינו, ותאמינו לי, אני מוצאת רבות כאלה, פליטות פה שיטיוניות. ולא אשכח את פרופ' לייבוביץ, שכולם נורא התלהבו משכלו. סורי, אבל בערוב ימיו אספתי דברי שיטיון לא מעטים שיצאו מפיו בראיונות.

 

אז גם על "חוכמת הזקנים", שכה נהוג להתפעל ממנה, גמרתי כאן סופית. דיברתי עם לא מעט זקנים – חוכמה לא מצאתי שם. בעיקר כאב, צער, עוגמה, נודניקיות בגלל הבדידות הארורה, מרירות, ולא מעט שיטיון. לא חוכמת חיים ולא בטיח, אלא רפיסות נפשית ורוחנית.

 

בדרך כלל באה גם התגברות של דפוסים נפשיים. למשל, קו אופי פרנואידי יתפתח בזיקנה לפארנויה של ממש, וכו'. או מרירות ודיכאונית, למשל. כולם מתפעלים מסופר נודע שחגג לאחרונה שמונים, וטוען שסוף סוף טוב לו. צר לי, אני ראיתי את אותה מרירות רגילה שלו בהתכתבות שניהלתי איתו לפני כשנה. בשלושים השנים האחרונות שעברו מאז שהכרתי אותו לראשונה, מרירותו ודיכאונו והתחושה שלא רוצים בו ולא מעריכים אותו מספיק, רק התגברו.

 

שימו לב שגם ביצירה, על פי רוב יוצרים הם בשיאם עד גיל חמישים פלוס. נכון שלפעמים יש יוצאי דופן, אבל בגדול זה ככה. כן, אני יודעת שתיאודור פונטנה כתב את "אפי בריסט", רומן האהוב עלי, בגיל 80.אבל כמה כאלה יש?

 

נכון שאני אומרת כאן משהו גורף, וזה לא הוגן, מה גם שהוא מבוסס על טעמי האישי – אני אישית באמת מעדיפה על פי רוב יצירות של סופרים שנכתבו לפני גיל 50 – אבל בגדול, אני סבורה שיש בדבריי מן האמת, למרות ההכללה הגורפת והמקוממת, כמובן.

 

ומה בדבר השלווה הנפשית? זה אולי קורה. מגיעים לאיזו שלווה. בעיקר, אולי, בגלל דעיכת ההורמונים. אנחנו כבר עייפים. לא רוצים לרוץ לשום מקום. כן, לפעמים באה איזו שלווה עם ההתבגרות. אבל אולי זו שלווה מזויפת. לו כוחנו היה במותננו, היינו רצים לזיין, לבלות, לשבור את הלב, להשתולל. אבל אין לנו כוח, אז אנחנו מסתפקים ב"שלווה".  

 

אנחנו שלווים בבועה שפיתחנו במשך השנים, שכיום היא בדרך כלל נוחה יותר, כלכלית, בוודאי, רגשית, אולי, אחרי הכול כבר הסתגלנו לבן הזוג שלנו, לחיים שלנו. אולי אפילו ויתרנו על כמה חלומות.

 

אני לא אוהבת להתבגר. להזדקן. איני רואה בכך שמחה גדולה או יתרון. הייתי מעדיפה להישאר בת 30 לנצח. הייתי אז בשיא כוחי ואוני וצלילות מוחי וזיכרוני ועלומי ומצבי הנפשי. יש אנשים שהשיא שלהם חל מוקדם יותר מגיל 30, או מאוחר יותר. אבל מעטים מגיעים לשיאם אחרי גיל 50. אולי יש כאלה, לא יצא לי להכיר. אבל גם אם ישנם, הם אינן רבים. רובנו כבר עברנו את שיאנו בהגיענו לגיל 50. מכל בחינה.

 

נראה לי שהסידור שהיה קיים בעבר, לפני הארכות החיים על ידי תרופות ופרוצדורות רפואיות, לפני שהצלחנו להעלות את תוחלת החיים – והכוונה לזמנים שבהם להגיע לגיל 50 היה שיחוק רציני – נראה לי שהסידור הזה היה בכלל לא רע. עד הגיל הזה רובנו כבר עשינו הכול, אז מה אנחנו ממשיכים להידבק לחיים כמו סופֶּר-גְלו? מה עוד ייתנו לנו החיים האלה שלא נתנו עד עכשיו?

 

טוב, כנראה שזו התשובה, אה? לראות אותם גדלים….

 

 אני, דודה רבתה

עומריקול בחגיגת שבועות ביום שישי

ומתנה קטנה ומתוקה שקיבלתי מלוסי אלקוויטי ליום הולדת