ככה אנחנו מרעילים את עצמנו (מרבולושן עד מנחם בן)

כבר כמה ימים אני מסתובבת בתחושה אפוקליפטית. החתול האהוב שלי מוטל חולה בגלל שאני הרעלתי אותו שלא בידיעתי. אנחנו מכינים תרופות שיועילו לנו, ובסוף אנחנו הורגים את עצמנו.

זו הפעם השנייה בשנה האחרונה שאני מרעילה אותו ככה, מתוך רצון להועיל. בפעם הקודמת שמתי לו טיפות "פרונטליין פלוס" נגד פרעושים, והוא קיבל עצירות כרונית של חודש שלם, לא אכל בכלל, רזה 2 קילו, שזה המון בשביל חתול, ומצבו הגופני הידרדר מאוד, עד שחששתי לחייו.

אני כבר לא יודעת אם היה זה מזל, או נס, או שפשוט החומרים המטורפים האלה שמכינים לנו כדי לרפא אותנו ולהועיל לנו, פועלים באופן משונה בלי שנבין איך הם פועלים.

הטיפות הללו פועלות ומרחיקות פרעושים למשך חודש ימים בדיוק. מוזר שזה בדוק כל כך, אבל כנראה שאלה שם שמכינים לנו תרופות יודעים איך הן פועלות. כי בתום חודש הרעל יצא מגופו והוא נרפא.

אני לא יודעת אם הפעם יחזור הנס הזה, כי הפעם הוא חטף את זה חמור יותר.

הפעם שמתי את טיפות "רבולושן" המומלצות היום על ידי כל הווטרינרים. שמתי רק לחדג'ג' בן השנה, כדי לראות איך הוא יגיב לזה. מוטל בן העשר ועבדה בן החמש עשרה נשארו בינתיים בלי הטיפות.

אבל מסתבר שאדי הרעל חזקים מדי, ומוטל שאף אותם לריאותיו או שאולי ליקק את פרוותו של חדג'ג', שהוא אוהב כבן ומטפל בו כאם.

כעבור שעות ספורות הוא הקיא, ומאז, עוד מעט שבועיים הוא מתקשה בנשימה. הווטרינר חושב שזו דלקת ריאות כתגובה אלרגית ל"רבולושן". בינתיים האנטיביוטיקה לא עוזרת. מוטל שוכב כמו עלוב, מתנשם במאמץ, לא אוכל כמעט, בקושי זז, ואני לא יודעת מה יהיו איתו. עושה הכול כדי לעזור לו, ובינתיים בעיקר מתה מפחד.

ומה הורג אותי? שאני הרעלתי אותו. אנחנו הרעלנו אותו. אנחנו מרעילים את עצמנו ואת ילדינו ואת חיות המחמד שלנו. אנחנו רוצים לעזור לעצמנו, ותחת זאת הורסים את עצמנו.

בדיוק היום ראיתי בחדשות אייטם על תרופות נגד צינון, שמסתבר שכלל אינן עוזרות ואפילו מזיקות לתינוקות ולילדים עד גיל 12. אבל תראו לי הורה שלא ייתן אותן לילדיו, כי הוא מאמין שהוא עוזר להם.

אני יודעת שיגידו לי שרוב התרופות והתכשירים הרפואיים לאנשים ובעלי חיים עוזרים למסות של אנשים, אז אין מה לעשות אם בדרך ישנם כמה שנפגעים מזה. אני יודעת שזה נשמע הגיוני, אבל זה לא הגיוני בכלל למי שנפגע או נפטר חלילה.

כשאני חושבת שניסיתי לעזור לחתוליי כדי שלא יהיו להם פרעושים כמו לחתולים למטה, אבל בסוף החתולים למטה, המוזנחים, מלאי הפרעושים, בריאים יותר מהחתול שלי, שרק רציתי לעזור לו, זה הורג אותי. הורג אותי שכדי להרוג פרעושים, אני מחלה אותו פעם אחר פעם, והפעם הזו אני לא בטוחה שהוא יעבור את זה.

ואם להוסיף על התחושה המטורפת והאפוקליפטית שמציפה אותי בימים האחרונים, הנה עכשיו אני יוצאת עם כאב ראש מצפייה של כמה שעות בשידור הראשון החי של תוכנית "האח הגדול VIP”. צפיתי בזה כי ראיתי שמנחם בן עמיתנו משתתף בתוכנית.

בתחילה זה היה משעשע, אחר כך מגעיל, ובאיזה שהוא שלב חטפתי דיכאון איום פלוס כאב ראש. ברגעים אלה בעודי מקלידה, אני שומעת את מנחם בן מרצה את תיאוריותיו, שחלקן תמוהות, לאנשי האח הגדול שטרם הלכו לישון.

ואני לא תופסת. בשביל מה? למה להם? הם מספיק מפורסמים, הם לא זקוקים לזה. אני יכולה להבין אנשים מהיישוב שהולכים ל"אח הגדול" כדי להתפרסם. אבל כל מי שנכנס הערב ל"אח הגדול" הוא מפורסם מספיק. אז בשביל מה? בשביל מה כל ההתבזות הזו לשני הצדדים: המשתתפים והצופים? כמה עוד נרעיל את עצמנו גופנית ונפשית?

הרי "האח הגדול" הזה הוא תועבה של ממש. תועבה שתשודר ב"יס" 24 שעות ביממה ברציפות, במשך חמישה שבועות.  חודש תמים 24/7 של רעל רוחני במסווה של "מעבדה חברתית". 

את כל הסלבים והעלק-סלבים שבאו לבית ה"אח הגדול", אני יכולה להבין: זמרים, דוגמניות, מעצבת אופנה אחת. אבל למה מנחם? אני יודעת שמנחם בן הוא דמות ציורית ויוצאת דופן, אבל מכמה שיחות טלפון איתו והתכתבות במיילים למדתי לחבב אותו. אני חושבת שהוא באמת איש טוב, ועם חלק מדעותיו (על אלוהים למשל) אני מזדהה. אז בשביל מה לו להתבזות ברעל הרוחני הזה? האם אפסו הדרכים להפיץ את דעותינו ברבים, רק ללכת לבית "האח בגדול"?