יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
מה בעידן המהיר הזה של האימיילים מבטל כמעט לחלוטין את ההתכתבות הארוכה, המתונה? אינני מבינה מדוע דווקא היום, כשיש אפשרות להתכתב "על הדקה" באינטרנט, נעלמה לה ההתכתבות כמו של פעם. האם בגלל הסלולריים שכבשו את מוחנו? בגלל המסנג"רים למיניהם?
ואני נזכרת בהתכתבות הישנה והטובה. אני הייתי כותבת מכתבים אלופה. מאוד אהבתי את זה. היו לי "פן פאל"ס". זוכרים את המונח הזה משיעורי האנגלית בטלוויזיה הלימודית? גם כשבגרתי היו לי כאלה.
בשנות עבודתי הדי ארוכות בעיתון "על המשמר", קיבלתי מדי פעם מכתבים מקוראים חובבי קולנוע, בעיקר בני קיבוצי השומר הצעיר, שהגיבו על דברים שכבתי במאמריי (אז עוד היו מאמרי קולנוע מלומדים בעיתונות, לא 500 מילה שרובן ספולייר).
עם אחדים מהם פיתחתי התכתבות ארוכת שנים. אחד מהם היה קשיש חמוד מאיזה קיבוץ של השמוץ, שהיה בקיא ואוהב קולנוע. אבל הדיבור איתו התרחב גם לפרטים אישיים, והוא סיפר לי על ילדותו, וכל מיני אנקדוטות מעניינות מחייו. וכך גם אני עשיתי.
הכי מצחיק, פעם האיש המתוק הזה שלח לי אבוקדואים מהמטע בקיבוץ בקופסת קרטון. למרות ששלח את האבוקדו הכי קשים, כשהם הגיעו אלי כעבור ארבעה ימים הם היו שחורים מריקבון. והריח שעלה… הבחורה מהדואר שאלה אותי מי שולח לי פצצות סרחון… אבל המחווה המתוקה היא שהייתה חשובה.
והיה עוד קורא שהפך לפן פאל, דווקא מחו"ל. רענן, ישראלי שחי בסיאטל עם משפחתו, שקיבל מאביו הקיבוצניק את גיליונות "חותם", מוסף השבת של "על המשמר", ומאחר שהיה חובב קולנוע קרא את מאמריי. גם כאן נוצרה ידידות, ומדי פעם כשהוא מגיע לארץ אנחנו נפגשים. לאחרונה ביקשתי ממנו שיפתח כאן בלוג, יספר על חייו באמריקה, על סרטים שהוא אוהב, על סרטים שהוא מצלם. כמו פעם. רק שהיום כבר לא מתכתבים. היום כותבים בלוגים…
זוכרים סרט אחד, שכחתי את שמו, עם אן בנקרופט, על שני אנשים, גבר ואישה שמתכתבים שלושים שנה, ורק אחרי שנים נפגשים? והיה בהתכתבות שלהם כל כך הרבה: חום, אהבה, קרבה, אמפטיה. אני חושבת שכל מי שאוהב לכתוב, אוהב לכתוב מכתבים. אבל משום מה התופעה הזו הולכת ונעלמת מחיינו, למרות שהיום קל יותר לעשות זאת בגלל האינטרנט.
מדי פעם אני מציעה לאנשים להתכתב איתי באי מייל – לאלה שהגיעו אלי דרך הרשת וגם לחברים, ורובם לא אוהבים את האפשרות הזו. האם ייתכן שככל שאנחנו הולכים ונעשים מנוכרים, כך אנחנו רוצים יותר להיפגש פנים אל פנים, לשמוע קול אנושי בטלפון? האם ייתכן שבגלל זה אנשים מייחדים את ההכתבות האימיילים שלהם לכמה שורות לקוניות והכרחיות של חילופי מידע?
הנה, יש לי חברה אחת שדווקא אוהבת להתכתב באי מיילים, נולי עומר, ומההתכתבות הארוכה והמצחיקה שלנו (בעיקר על גברים), יצא לימים רומן הרשת "יקירנט" שכתבנו יחד. אז כנראה שיש עוד תקווה להתכתבות הישנה והטובה, אפילו שהיא כבר אינה נישאת בנייר על פני הגלובוס אלא במי יודע אילו מרכיבים טכנולוגיים סבייברספייסים ערמומיים שאינני מבינה את טיבם.
יעל היקרה,
אני מתגעגעת לתקופה הזאת. הפן פאל הראשונה הייתה ילדה מקוריאה. היא חשבה שאני מאמריקה או משהו כזה ואחרי מכתב או שניים שהגיעו מהמזרח הרחוק היא נעלמה. קראו לה קים. אחר כך היו לי חברים לעט שנולדו מחבילות השי לחייל. ממלחמת יום הכיפורים היה לי ידיד וירטואלי כמעט שנתיים. חייל שפשוט חיכה למכתבים שלי וזה הכל.
לדעתי, הצ"אטים כאן בימים הראשונים היו שדרוג מסויים שלנו לדבר עם הלא נודע.בהרבה מקרים גלשנו כאן מעבר לפרופוציות המוכרות. האינטרנט הרחיב לנו את גבולות הדימיון וגם במידה מסויימת הרג לנו את יונת הדואר. המית קשרים והחייה קשרים.
אנו בשלב רגיעה לדעתי, אולי נחזור לימי המכתבים בעתיד.
שושנה
שוש, אני מוותרת על המיית היונה לטובת הסייברספייס, רק שיסכימו להתכתב איתי ארוכות באי מיילים. וכמעט אף אחד לא מת על זה…
עדיין קשה לעכל את עניין האינטרנט הזה. אנני כל פעם בהשתאות כשמישהו תוקע לינק וזה פועל. שפתאם נוצרת בלוגיאדה. שפתאם אנשים מתבטאים על הדקה. מסכים תפשו את מקום היונים.
אמירתי, זה שמתבטאים על הדקה דווקא מקסים בעיני, אבל עם זה בא קוצר רוח נוראי שמקצץ נורא במילים. אנחנו כמו דור במיתון מילולי.
יעלה, אחלה רשומה חדשה, אבל מה עם לענות לנו על התגובות בעניין המרירות?
אולי נחזור כמה פעמים, אבל בסופו של דבר מרוב מרירות נתייאש ממענֶה בטור שלך… לא חבל?
אמיר, בדיוק עכשיו עניתי לך בפוסט מרירות. שלא תמררר, אה? שאחרת אציף אותך במכתבים…..
בבכי? לא, לא עד כדי כך 🙂 מיד אפתח את האיגרת…
יעלה, גם אני מתגעגע למכתבים הארוכים. אבל אני מתגעגע גם לניר, לעט למחיקות, לתחושות המועברות בצורת הכתב – מה לעשות אני רומנטי, סנטימנטלי ונוסטלגי להחריד. אבל יש לי הסבר לאי ההיענות של אנשים לכתוב מכתבים ארוכים באימייל, מלבד ההשערות שהעלית.
אנחנו חיים במציאות שהולך ונעלם בה מימד הזמן, אותו מחליף מימד המהירות. במציאות כזו מקדימה הפעולה היד הלוחצת send את המחשבה, את ההיסוס. ואימיילים רבים משוגרים מהר כדי להספיק לעמוד בהפצצת המידע והמשימות, איבדנו את ההנאה שבאיטיות (מושג של מיילן קונדרה)
עם כל היתרונות שיש למרחב הסייברי, אני חושש שהוא גם מנטרל כמה יכולות ותכונות הקשורות לזמן.
יש עוד הרבה מה לכתוב, אבל הנה כבר כתבתי לך מכתב ארוך ואני מרגיש כבר לחץ כי אני צריך להספיק:)
כן, מוישלה, כנראה שזה באמת המחסור בזמן, וזה הכול. כמה עצוב.
🙂
גם אני אהבתי לכתוב מכתבים. הזכרת לי נשכחות. כשהתחלתי עם האימיילים רמזו לי כמה אנשים לקצר לקצר…אין סבלנות וכוח לקרוא הרבה . חיינו התארכו ומכתבינו וסבלנותנו התקצרו.
אוף, מירינקה, גם לי רומזים לפעמים. ואני כל כך אוהבת אי מיילים….
לי דווקא יש במחשב מכתבים שיכולים בכמותם למלא שקים
מדיום אהוב
דפנול, חבל שאת לא מפרסמת כמה….
יעלה, אני למשל חובבת גדולה של אינטרנט וכל מה שהמחשב יודע לעשות. אין לי נסטלגיה בכלל ואני לא מתגעגעת לנייר כמו מושילה כי יש לי ספרים (רק שזה לא יעלם לי) וגם כך כורתים מספיק עצים.
שני רבי מכר כתבתי על מחשב ועוד ספר ילדים ונעזרתי באינטרנט בלי סוף, חסכתי זמן ועצבים וגם לערוך את הכתוב קל לי יותר. אבל… וזה אבל גדול.
יש צדק רב בדברייך בענין המכתבים. ההיסטוריה תצא חסרה בלעדיהם, גם הספרות. מכתבים גילו לנו אהבות גדולות, התקוטטויות עסיסיות, חשיבה מעמיקה וחילופי דברים מרתקים בין אינטלקטואלים ואנשי ספר, כמו ביאליק וברנר, וזה רק קצה הקרחון. יש המון.
את אלה כנראה לא נראה עוד ומה חבל.
נכון נעמי, לא חשבתי על זה, על המכתבים בין פוליטיקאים, סופרים, אנשי שם, היום העדות הזו נמחקת חיש קל במחשב. חבל. מה יעשו ההיסטוריונים?
הי יעל. חושבת שהקסם הזה ישאר תמיד אצל הדור שעוד שייך לכתיבת מכתבים. אצלי תמיד תשאר האהבה לבולים, לליקוקם, לאיסופם, למכתבים שהייתי כותבת ולמכתבים שהייתי מקבלת. היו לי חברים לעט בארץ ובעולם והייתי מאושרת מההרגשה שניתן ליצור קשר עם אנשים רחוקים. למעשה אפילו טלפון לא היה ממש או שהיה כל כך יקר שהמשכנו עם המכתבים. ועד היום מפריע לי הדואר האלקטרוני, חסר לי ריח הדף, חסר לי צורת וציורי כתב היד. כל כך הרבה ניתן ללמוד על הכותב מכתב היד גם בלי להיות גרפולוג וכל כך קצת אפשר ללמוד כשקוראים את גופן אריאל או דוויד. מה עושים? לומדים לפתח את חושי הקריאה ומתחדדים כמו מי שמפסיד חוש ומרוויח חוש. וטלפון? אני שונאת. אז אי-מיילים זה כנראה מה שמתאים לי לעכשיו, רק שיש את הקטע הזה עם המסנג"ר והאייסיקיו וזה ממש הופך להיות טלפון כותב.(ובכל זאת עדיף בעיניי על טלפון).
איי איי סיגל, כנראה שאנחנו דור הולך ונעלם. האחיינית שלי כותבת לי שורה אחת במייל. זהו זה. בזה זה נגמר. וכמה סימני מחשב שאת חלקם אינני מבינה. עד שהבנתי מה זה 🙂 יצאה לי הנשמה. הכול הפך אייקונים לצמצום הדיבור.
את צריכה לראות ילדים בגן בראש השנה כשהגננת שרה להם: "הדואר בא היום באוטו האדום ולי הביא מכתב קטן מכתב עם בול". הם בטוחים שהגננת שלהם דינוזאור שהתחיל לדבר דינוזאורית.
היא צריכה לשיר:
באימייל
יש לי מייל,
איחול אינטראקטיבי
עם סמיילי קונסטרוקטיבי.
כן, עברנו לקצב אחר, וצריך לתרגם הכל.
"סמס אליי בפרחים אהובי"
"כתבי לו מייל, הגן פורח"
וכו"
היום ביקשו ממני כתובת שאמלא איזה גיליון פרטים. שאלתי הראשונה הייתה אי אפשר במייל או בפקס? משנעניתי בשלילה, נאלצתי ללכת לחפש איזה חשבון חשמל או חשבון מים על מנת לברר את כתובתי. זה כל מה שמגיע בדואר וגם זה רק כי מתעצלת לברר ובטח כבר הכל עבר לאינטרנט.
(מי זה כותב לך ילדונת גלי מי שולח, זר פרחים סגול כשהאביב פורח…זה שיר אהוב עלי וכנראה כבר פס הסכוי שאמצא מכתבים וסיגליות ליד דלת ביתי, מעכשיו זה לחכות למייל ואייקון של ורד).
כל הזמן מאיימים עלינו שהאייקונים האלה ירדדו את השפה, ומה יהיה עם התרבות וזה, ואני חושבת שאולי זה יביא בסוף לשיבה לשפה הארוכה, המתונה, המלאה. הרי לא נחזור להיות אנשי מערות, לא? אני פחות פוחדת מכל התחזיות השחורות האלה לעתידנו התרבותי. יהיה איזה רנסנס, אני בטוחה בזה.
כמה נכון הגעגוע למתכתבים אני עד היום מחפשת בתיבת הדואר כאילו יהיה שם מכתב מחברה לעט מחולון{ששאלה אותי איזו פריזורה יש לי בכתה וו} או חבר מהצבא,{מתי הוא יבוא?} האימייל לא ישווה לצפיה לדוור.
חני, שוש הזכירה גם את ההתכתבות עם החיילים במלחמת שש הימים. זוכרת? לכל אחת היה חייל… לפני כמה שנים מצאתי כמה גלויות כאלה מחייל שהתכתבתי איתו.
נכון,
גם לי יש געגועים לזה …
עדיין פעם בכמה זמן מקבלים איזו גלויה עם כמה שורות ממישהו שנמצא בטיול, וגם זה כמעט לחלוטין כבר פג תוקף.
ההתכתבות שהכי אהבתי בספרות היא "שתהיי לי הסכין" של גרוסמן.
העיסוק הוירטואלי שלהם בנימי נפשו של האדם השני מזכירה לי לפעמים את התקשורת באינטרנט, בלוגים, מסנג"ר.
מניסיון, צריך נורא להיזהר כשנפגשים ..
🙂
רומן מכתבים זה בכלל אושר גדול, רונית. גם אני אוהבת את הז"אנר הזה.
תמיד מוצאת נושאים מענינים
לי יש כמה התכתבויות מייל מקסימות. זה כלי מופלא.
גם אני שומרת כמה. היום יותר קל לשמור. לא תופס מקום כמו מכתבים.
היו לי מכתבי אהבה מקסימים מעלם בישן שמרתי שנים עד שהתבלו וזרקתי, יש קסם במכתבים אך עבר זמנם ,לצערי,גם הדוור הוא לא מה שהיה