הבנים ואני

המחשב שלי ששבק לזמן ארוך זכה לטיפול של טובי המומחים בבית{בני הבכור שהודיע לי שזו הפעם האחרונה} ומחוץ לו{איש עם זנב סוס ודיבור יהיר בחנות מחשבים} ובכל זאת היום שוב הוא חזר לסורו, לזמן קצר, ושלח את הכותרת הזמנית שלי לפוסט החדש לאויר, מבלי שכתבתי את השאר.
מה שרציתי לכתוב זה על השהות שלי בבית בשנתיים האחרונות רק עם הבנים, יותר נכון הגברים. בעוד הבת שלי נעה ברחבי אירופה ולומדת לרקוד הבנים שלי כאן ספונים בחדריהם. הם עונים לי בהברות קצרות חסרי סבלנות לשאלות שלי בקשר לחיים שלהם, למחשב, או לכל מכשיר אלקטרוני אחר, מזלזלים בידע שלי בתחום הזה ובצדק, ובכלל נדמה לי שסובלים אותי רק שאני עושה משהו טעים לאכול. קשה להם כשאני צוחקת חזק מדי או מתנהגת לא כמו אמא בספרי הילדות שלהם, {כלומר רוכנת על הכיור עם סינור.}אני תוהה אם הם רואים בי בכלל בן אדם, או שאולי אמא זה מן דבר כזה שלא משערים כלל שקשה לו,  שנמאס לו לפעמים או שיש לו רגשות עצמאיים שלא קשורים אליהם. כשאני מספרת משהו על שנות הצעירות "העליזות" שלי{איזה מושג ארכאי, אני מרגישה עכשיו כמו אמא שלי…}הם מביטים בי ברחמים או מפטירים, כן אמא,שמענו כבר.
היום התנחמתי מעט כשבן זוגי שאל אותי בלחש,"זה רק אני או שגם לך הם נותנים את ההרגשה שעבר זמנך?" "אני לא מבינה על מה אתה מדבר "אמרתי ונשמתי לרווחה.