ילדי הרוח

שאלתי את הילדים בסדנה לכתיבה אם היה להם חבר דמיוני, הם הביטו בי בפליאה לא מבינים מדוע צריך דבר כזה. ספרתי להם על החברה הדמיונית שהיתה לי בילדותי, היא היתה אחותי התאומה אבל היתה שקופה וגרה בחוץ מתחת לעץ הזית שלנו, רק אני ראיתי אותה, היא נעלמה כשעליתי לכתה ד', אולי באשמתי.
גם לילדי היו חברים דמיוניים. לבני הבכור היו "ילדי הרוח" כך הוא קרא להם וכל יום כשחזר מהגן היה נכנס מתחת למיטה, שם הם התגוררו וסיפר להם בלחש כל מה שעבר עליו מהבקר וגם הלשין להם עלי. שעות הוא היה שוכב בקרירות של מתחת למיטה עם ילדי הרוח שלו. בתי הצעירה ממנו בשנה וקצת רצתה מאוד גם היא חברים דמיוניים ,אבל לא הצליחה ליצור אותם, למרות זאת היא ספרה שגם לה יש חברים, "ילדי אויר" היא קראה להם, אך מעולם לא ראיתי אותה משוחחת איתם.
בני הצעיר הושפע כנראה מגורלו האכזר של העם היהודי ולו היו כמה חברים: "שמיכלה" שלבש דמות שמיכה, "סיכלה" שהיה דק וחד והעיקרי בהם והמוביל היה "אברהמ'לה מהשואה". מידי לילה הוא הלך לישון איתם, וכך במיטה אחת נרדמו דור, שמיכלה, סיכלה ואברמהלה מהשואה, ובכל זאת הם לא הספיקו לשלוות רוחו, כי מחשבות שונות הפריעו לו לישון, לכן כל ערב הייתי צריכה לקיים טקס גרוש מחשבות וחלומות, הייתי צריכה לעמוד ליד מיטתו ולדקלם:" לילה טוב לילה טוב גם לפיל וגם לדוב גם לילד ילד טוב," לתת לו נשיקה ואז על פי מצוותו להכריז בקול גדול " שדור ליבנה מרחוב צבעוני 4 בגני הרצליה{כי אולי יש עוד דור ליבנה באזור, מי יודע} ירדם צי'ק צ'ק ולא יהיו לו שום מחשבות רעות," "וטובות"הוסיף בני,"ושום חלומות רעים וטובים"השלמתי את הדקלום שהוכתב לי, ורק אז, מחובק על ידי חבריו, הצליח להרדם.
אחרי שספרתי זאת לילדי הסדנה, בסוף הפגישה נגש אלי ילד חמוד ולחש לי שלו עד היום יש חבר דמיוני, אבל הוא התבייש לספר על יד כולם. ליטפתי את ראשו ונשמתי לרווחה, עוד לא תמו מהעולם החברים הדמיוניים.