אני מתגעגעת אלי

הבקר קמתי ומשהו רחש בתוככי גופי,כאב עמוק קטן מזמזם. אחרי ששתיתי קפה ואכלתי פרוסה עם שוקולד{קטנה מאוד} הבנתי שזה לא רעב, זה געגוע. הבטתי במראה כשהסתרקתי,כי הייתי צריכה לפגוש מישהו היום , מישהו מענין שרוצה לספר לי את ספור חייו, הוא בא אלינו עם הגנן,{חבר שלו, למרות שהוא בכלל לא גנן אלא איש מחשבים, אבל בינתיים הוא בפסק זמן מהחיים} ודבר אתי שעתיים{או שלוש} על עצמו, על הקוטביות שלו, על האשפוז והכשרון ועל החברה שלא מבינה, ואחר כך כתב לי שהשיחה היתה נפלאה והוא רוצה להפגש שוב, הסכמתי, למרות שחיכיתי לבטול שאכן הגיע, כמה דקות לפני שיצאתי מסורקת.
לצורך הפגישה הסתרקתי בקפדנות יתרה, כי ככה אני לא תמיד מקפידה כשאני רק עם המחשב ואתי, והמחשב לא אכפת לו , לי גם לפעמים. כשראיתי את עצמי, ממול, בראי, פתאום התגעגעתי אלי,  אל מישהי שצוחקת סתם,הרבה, ולא אכפת לה ויש לה תקווה ושמחה ותמימות, אל מישהי שמרגישה  שהיא צועדת בעולם אוהב, שפרחים פורחים למגע צעדיה, אל מישהי שהייתי, פעם. הסתרקתי שוב והבטתי בעיני לבחון אם יש בהן עוד משהו משם, מההיא שהיא אני, הבקר לא מצאתי, לכן אני יושבת כאן מול אותיות המקלדת השחורות אולי בתוכן ביניהן אני מתחבאת ממי שמלפני, מתכסה בגעגוע.