בננות - בלוגים / / אנשים צועקים את עצמם ברחוב לדעת
גברת-ילדה
  • חנה ליבנה

    אני ילידת המושבה יבנאל בגליל, כיום אני גרה בהרצליה עם בעל ,שלושה ילדים ושני חתולים. כותבת ומנחה סדנאות כתיבה,ונפגשת עם ילדים מטעם אומנות לעם וסל תרבות לשיחות על ספרים וקריאה. הוצאתי לאור 15 ספרים וזכיתי בשני פרסים ספרותיים, כותבת ספורים לילדים, למבוגרים, שירה ומחזות, חלק משירי הולחנו ומחזה אחד הוצג בתאטרון קריאה.

אנשים צועקים את עצמם ברחוב לדעת

היום זה כבר היה מוגזם. כשחזרתי מרופאת השיניים{זו שמגדלת חמורים באחד הפוסטים הקודמים…} הלכה מאחרי אישה וצעקה לתוך הסלולרי שלה וערבה אותי שלא ברצוני במשפט "אתה לא מאמין , הוא שאל אותי אם אני עושה את זה גם מאחורה!"האמת גם אני לא האמנתי כל כך, את היתר לא הצלחתי{לצערי?} לשמוע כי עברה מכונית ואחר כך פניתי למקום אחר אבל המשפט המשיך לנקר לי במוח עם עוד משפטים אינטימיים שזורמים אלי מאנשים זרים.
לפני שבוע ברכבת, זו שלידי, הרביצה מונולוג של כמעט שעה ברוסית, אין לי מושג על מה אבל זה כלל בכי וכמה צעקות, כמה זמן לפני כן ברכבת למקום אחר זו שאחרי ריכלה עם גיסתה כנראה על החמות האיומה שלהן נסיעה שלמה של יותר משעה, רחמים על החמות התמימה ששומרת לשתיהן כך הבנתי, על הילדים מתי שרק צריך,  בערך כל יום… ובחור אחר צעק על החברה שלו שיצאה עם מישהו אחר ושאל שוב ושוב,"למה את משקרת??" רציתי לצעוק לו שיעזוב אותה ויאללה שקט, אבל אין ,אין שקט אנשים טרודים צמודי מכשירים הולכים ברחובות וצועקים עצמם לדעת.

42 תגובות

  1. כל כך נכון, חני, מה שאת מתארת אכן אנשים צורחים עצמם לדעת ברחוב. לפני שנה כתבתי על כך פוסט "המציצנית" שלוש תמונות מתוך "קצרצרים מהעיר הגדולה " ממש וולגריזציה של רחוב.אין פרטיות.
    ומה שלומך חני יקרה?

  2. מירי פליישר

    וואללה צחקתי בקול . ולא תאמיני שמעו אותי-אבישי ורצה לדעת למה וסיפרתי. את רואה כמה אנחנו רעשניים? וכמובן שאת מציירת מציאות מוזרה ביותר , פולשנית, ומטרידה . לא נותר אלא לצחוק.

  3. מזדהה אוי מזדהה!!!!

  4. הי חנה, מאוד נכון אבל לומדים לסנן. בדרך כלל אני קצת מקשיבה ואם זה מעניין אני מקשיבה עד הסוף. (זה קרה לי באמת רק פעם אחת שבחור צעיר נחמד ניסה לשכנע את החברה שלו לחזור אליו והיה כזה מתוק שממש לחשתי בלב..נו שתחזור אליו הוא כזה חמוד). ולפעמים זה קורה גם אצל אנשים שאני מכירה. ואז למעשה אני לומדת להכיר אותם מהצד שזה לדעתי למידת עומק ממש כמו חבר שלי ששוחח עם חברתו ודבר אליה בחוסר כבוד ובאלימות מילולית ממש והייתי בשוק. תמיד משיחות עימו הוא נראה לי בחור עדין וחכם ואחרי ההקשבה הזאת גיליתי צד מרחיק ברמות על.
    וללמוד לסנן את המדברים הנצחיים האלה בלולארי זה פשוט לא להקשיב. עם הזמן רוכשים מיומנות כזאת עד שלפעמים קורה לי שילדיי יכולים לקרוא לי חמש פעמים ואני לא שמה לב שאני על ערוץ של לא שומעת.

    • אני לא כל כך יודעת לסנן סיגל, בדרך כלל נהנית להקשיב ולדמיין לפעמים זה מטרד אמיתי..

  5. אני שמעתי היום באוטובוס צעירים ערבים מתייעצים בענייני לימוד באוניברסיטה. ושיחתם היתה נעימה ומשובצת במלים עבריות. בעיקר כפר סטודנטים דירה מעורבת ובסדר. דירה מעורבת קצת סיקרן אותי, מה זה? כנראה דירה במעונות משותפת ליהודים וערבים.

    אחר כך התיישבה לידי חיילת חמודה, שקודם מחוסר מקום ישבה על רצפת האוטובוס, ודיברה בנייד עם חברה על כך שפתאם קיבלה הרבה גימלים והיא נוסעת הביתה והיא תפתיע את אמא שלה וזו בודאי תבכה!

    וגם שמעתי בחור קובע לנסוע עם חבר לאילת, כי יש היזדמנות ממש בחינם, ומתכנן איך לעבוד על אשתו. וריחמתי עליה וריחמתי עליו המרגיש כלוא

    • סבינה, גם אני אוהבת לפעמים לחיות חיים אלטרנטיבבים, להקשיב לדמיין אבל לפעמים סתם בא לי ברכבת לעצום עיניים ולנוח…….

  6. איריס אליה

    חני יקרה. זה ממש נושא לעבודת דוקטורט בחוג לפסיכולוגיה או אנתרופולוגיה.פגעי הטכנולוגיה המודרנית והשלכותיה…משהו כזה.
    כי מה שמדהים, זה שאני נחשבת לא נורמלית. את מבינה? כי אני לא מדברת בסלולרי כמעט, ולא רואה טלוויזיה ולא מסמסת, וכולם משוכנעים שא נ י נפלתי על הראש.
    הרי אלה התנהגויות שדורשות טיפול או התערבות מקצועית!
    פשוט לא יאומן.
    את לא מבינה כמה צחקתי. למרות שהייתי צריכה לבכות. אלוהים. אנא אנחנו באים?
    ואני כולה בת ארבעים.

    • את הטכנולוגיה אי אפשר להשליך לים, איריס יקרה,אי אפשר גם להתעלם ממנה צריך פשוט להשתמש בה בחכמה ובמינון מאוזן
      הרי לכל דבר אפשר להתמכר גם לבלוג

    • איריס אני כן צרכנית של כל אלו אבל מסוגלת לסגור את הסלולרי ולא לצעוק בפומבי "מה קורה.." ודברים אחרים אינטימיים לפעמים, צריך פשוט קצת נימוס או גבולות

  7. חני, זה כמו לעשות צ'ט ארוך ומרגש וכואב וחושפני עם מי שאת אולי בקושי פגשת אי פעם, ולשפוך שם לא רק את הלב, אלא את כל אשר לך בחייך ואחר כך לפרסם בבלוג פומבי קטעים נבחרים מהצ'ט הזה ולדעת שגם אם עיניים רבות קוראות ומצקצקות, את עדיין שמורה ומוגנת, למרות הפומביות , כי דווקא ריבוי אמצעי התקשורת והחשיפה מבודדת אותך הכי בעולם, וריבוי הרעש שאת גורמת או גורמים לך יוצרים חיץ נוראי בינך לבין העולם

    • קראתי הרבה פעמים כדי להבין, ומה שהבנתי זה שלפעמים החשיפה הפומבית דווקא יוצרת חיץ ומרחק, מחשבה מענינת, ובעצם זה מה שאומנות עושה, לא? אז אולי לצעוק את עצמך בסלולרי ברחובות זו גם סוג של אומנות, וואו, זה משהו!

  8. אנשים מאבדים את עצמם ברחוב, ברכבת ובכל המרחב הציבורי.

    • ממש כך חנוך ולפעמים אני מזהה מבט חטוף קטן, "שמתם לב אלי?? הי, אני קיים!!

  9. חני, בכלל אנחנו נראים כמו מטורפים, הולכים ברחוב מדברים "לבד", מניעים ידיים ועושים כל מיני תנועות. לא תמיד רואים את המכשיר (אם יש אזניה למשל) ואז בכלל זה נראה…"אתה מדבר אלי?" לא פעם שאלתי.מביך.
    אבל סופרת ידועה אמרה לי פעם שבשבילה זה חומרי גלם, לשבת בבית קפה ולהקשיב למה שממילא זורקים עליה.
    אני בטוחה שתוכלי לנצל את זה (:

    • אלו בהחלט חומרי גלם מעוררי דמיון, אבל לפעמים גם הדמיון רוצה לנוח, אני חושבת שזו הבדידות הקיומית שלנו והסלולרי הוא בעצם החבר הדמיוני של הילדות, וואו, רעיון לספור? ולך לציור לוסי, החבר הסודי שלי…

      • לא רואה בסלולרי חבר דמיוניי דווקא. פותר בעיות של בדידות כן. תכלס יש מישהו על הקו.
        לפעמים הקשבה ה"אסורה" הזאת, הפראית הלא מותרת, מאפשרת סוג של מנוחה מההקשבה הפנימית. סוג של בידור זמין, פאסט פוד…

  10. על כך נאמר: "לית אתר פנוי מניה". אכן רעש אין סופי המאלץ להיכנס לבועות שקט. נחוצה הגנה משמעותית מפני האינטימיות הפורנוגרפית ציבורית הזו.
    כתוב נהדר חני, חג שמח!

    • תודה מוישלה, משמחת אותי ההתיחסות לאיך כתוב, ובקשר להגנה, ככל שהשנים עוברות אצלי היא נשחקת, חג מלא אור גם לך!

  11. חני, ההתערטלויות בציבור האלה, המקיימות קשר הדןק עם תכניות הריאליטי ומושפעות מהן, עם האדרת החשיפה הגופנית בתרבות הצרכנית שלנו, ההתערטלויות האלה הצצות כפטריות אחרי הגשם, הן חומר גלם נפלא למונולוגים, דיאלוגים, קצרצרים, שירים – ובלוגים. בדרך כלל זה מעיק ומעצבן, ולעתים קרובות פחות יש פנינים, אבל בשני המקרים אפשר ללמוד המון על אפיון הדמות הצורחת ליד אוזנך – ולא פחות על הדמות הדמומה בצד השני, שאפשר להסיק מהן תשובותיה ומכאן לנסות לגבש אותה כדמות. נסיעה אחת ביום ברכבת בציר באר שבע – נהריה – באר שבע שקולה לסדנת כתיבה סמסטריאלית. ואם את כבר מגיעה לנהריה, אז תקפצי לקפה.

    • ממש ככה נעם סדנת כתיבה, עם דמויות ארועים מקום וזמן, ושפה טבעית וקולחת ובקשר לקפה בנהריה, תודה!!

  12. לבנה מושון

    עד היום לא התרגלתי למראה אנשים שנוסעים במכונית בכביש ומדברים בליווי העוויות לעצמם, או לאלה שצועדים ברחוב וצועקים וצוחקים בפראות אל ומתוך אוזנייה – מבלי שהמכשיר מגולה – ואני מסתכלת לחפש את בן שיחם, ושואלת מי כאן המטורף, אני שלא מבינה שזו המציאות, או הם שלא מבינים שאם לא מוכרחים ממש, אז לא מדברים שטויות בחוצות, חוץ מכן ולא ונדבר אחר כך במשרד או בבית.

    • נכון לבנה לפעמים המראה סוריאליסטי אתה רואה בן אדם במכונית מדבר בקול ובתנועות ידיים נמרצות לעצמו או מהלך בדרך וצורח למישהו שקוף, עולם מטורף

  13. 🙂
    זה נכון.
    אבל מה? בבית הם לא צועקים את עצמם לדעת? ובתוך ראשם – לא?
    נצעקים מאד.

    • צודק שחר מריו, אולי הצעקות בסלולרי באות להשתיק את אלו שבראש??

    • לבנה מושון

      צועקים בבית וגם בראש, ודאי, ודאי. אבל לא מחפשים אותנו כשותפים, מבלי שבחרנו ובכפייה.

  14. אוף, עכשיו אני מתה לדעת את הסוף של כל הדברים: למה הרוסיה בכתה, לאיזה אחורה ההיא התכוונה.. אוף, את לא מתה לדעת את כל הסיפןרים שלהם? אני מאזינה כפייתית לאנשים באוטובוסים. ספרים נהדרים נקראים כך ממש מול אוזניי.

    וחוץ מזה הקטע נפלא ממש.

    • גם אני יעל מאזינה כפייתית, מדמיינת את חיי הדוברים ומה יהיה אחר כך, ובאמת מי אמר לאישה הזאת את המשפט הזה ולמה הוא התכוון, ועוד יותר מענין למי היא ספרה את זה בקולי קולות?

    • יעל, כמה אחורה אפשר להגיע? התשובה בגוף העניין…

  15. סן פרנסיסקו על המים

    אצלי הבעיה היא הפוכה: אם אני נאלץ לשוחח בנייד בין אנשים אחרים, אני תמיד מרגיש שהשיחה שלי מעניינת יותר מאזינים מאשר שני האנשים המשתתפים בה.
    כלומר הטכנולוגיה הזו גוזלת מאיתנו פרטיות בהכרח: הרי לא תמיד אתה נמצא בסביבה ובתזמון נוחים לשיחה, ולא תמיד אפשר לדחות כל שיחה (עד שתגיע למקום "פרטי").
    אחת מההקלות הגדולות בחיי החדשים כאן בגלות, היא שאף-אחד לא מבין את מה שאני אומר כאן בנייד, כבר לא משנה הדציבל בו זה נאמר.
    עד שלפתע הבנתי שיש שבעים אלף (!) ישראלים במפרץ… מי יודע, אולי שמחתי הייתה מוקדמת.

  16. רונית בר-לביא

    :))
    אהבתי,

    ובאמת יש לזה גם פן אמנותי, כמו שמישהו כתב כאן,
    מרוב רעש, יש בזה איזושהי התחבאות,
    כי מי יכול לעכל את כל זה ?

  17. רציתי לכתוב גם פוסט על כך , שכיום לגיטימי שבנאדם ילך ברחוב וידבר עם עצמו.
    בתקופת לימודי בבית צבי, הייתי הולכת ברחוב ומשננת בקול טקסטים , וחברים מהעבר חשבו שאני משוגעת.
    היום זה לא נחשב.
    ובקשר לשיחות, אני נהנת להקשיב.

    • אביטל גם אני הולכת לפעמים ומדברת לעצמי, אולי באמת מזל שהיום זה יותר לגיטימי..

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחנה ליבנה