אתמול בשעור "ימימה" העירה אחת הנשים, לפני שהשעור התחיל, על פנינה רוזנבלום {שרקדה לה באותו זמן כנראה עם כוכבים} שלדבר אחד היא לא זכתה, לילדים משלה. אבל יש לה ילדים עניתי, כן, אבל מאומצים, אני אמא לילד מאומץ, גם לי יש ילד מאומץ, אמרתי והוא שלי בדיוק אותו דבר כמו ילדי הלא מאומצים, אני לא מסכימה איתך היא ענתה, זה לא אותו דבר, לא חווית אתו את ההריון, חוויתי הריון של הנשמה אמרתי שמונה שנים של חיכיון וערגה ודמיון וגעגוע והאושר ביום שהגיע היה אין סופי, אבל הוא לא ממש שלך היא התעקשה. מה זה ממש שלי, עניתי? בכל מקרה הרי "ילדינו אינם ילדינו"..היא נשארה בשלה ואני בשלי וחשבתי אחר כך שמי שלא חווה לא יבין זאת. לחכות לילד,לאמץ אותו, להחזיק בתנוק שלך סוף סוף להביט בעיניו החכמות להתפעל מהתכונות והכשרונות המתגלים לאט, והם לא כמו שלך או של בן זוגך,{גם לא החסרונות…} לראות אותו מתפתח לגבר צעיר ומקסים זו חווית חיים של אשר, כן, גם ילדי הלא מאומצים מסבים לי אשר,כל אחד בדרכו{גם דאגות כמובן, כולם} אבל הוא הבכור המיוחד, הם הגיעו אחרי הריונות איומים, הקאות אישפוזים, שכיבה במיטה מבלי נוע כמה חודשים והוא הגיע מוכן לאמא לא עיפה וכואבת…
כל זה מתקשר לי לפוסט של חנה טואג "תפילת חנה," בשנות העקרות קראתי את הפרק על חנה, על הבכי שלה הנורא, עד כי חשבו שהיא משוגעת, שוב ושוב והבנתי אותה, הרגשתי שאני חנה, שאני זו שים{יותר נכון אוקינוס} של בטנים עובר לידה, תנוקות מציצים מכל עבר ורק אני סוחבת את הבטן הריקה לכל מקום, זו היתה ממש אובססיה אז, היום דברים נראים אחרת, התבגרתי, גם הילדים, אבל עדיין האמירה"הוא לא ממש שלך" או "את באמת אוהבת אותו כמו ילד אמיתי?" מצערת אותי, כלומר המחשבה עד כמה אנו{כולנו} שבויים בעולמנו הצר ומוגבלים ביכולת שלנו להבין את מה שלא חווינו בעצמנו.
גברת-ילדה
מאד מרגש חנה, היו שנים בהן גם ציפיתי כל חודש להריון, ואמרתי לעצמי שנאמץ, כי בעיניי מי שאוהב ילדים, יאהב כל ילד, לא רק את שלו.
ודווקא הבעלות הגנטית , רק על מה בא ממני, עוררה בי שאלות תהיות.
כלומר אם מכניסים לי מחר תינוק הביתה, ואומרים לי גדלי, גם אם לא ילדתי אותו, הוא שלי.
אני שמחה שבנך עולה ופורח.
בעניין הזה מאד הושפעתי מאריק פרום שטוען כמוני.
הפני את הגברות לספריו.
ועוד משהו מרגש, זה שהיום הוא "היארציט" , של רחל אימנו שהייתה עקרה, המון נשים מתחננות לאמא הזאת שתסייע להן בפיריון ובלידה קלה.
כמה זכויות יש לאימא הזאת.
מאד מרגש מועד הפוסט, תיכף אדליק לה נר, אתמול שכחתי.
מדהים, אביטל ,אין מקריות בעולם
את רואה זה פשוט מדהים שני פוסטים באופן אקראי על פניו, שעוסקים בנושא העקרות דווקא ביום הזה! תודה שהזכרת
תודה אביטל על התגובות המרגשות, באמת מענין שהפוסטים שלי ושל חנה הועלו ביום השנה לרחל אימנו, בכלל מענין כמה נשים עקרות וכמהות לילד יש בתנך, כמעט כל האמהות בתורה מאוחדות בכמיהה לילד!
חנה, זה משום שה' כמהה לתפילתן, בנוסף , כשיש לך ניסיון קשה ולבסוף את נחלצת ממנו, כח העמידה שלך בניסיון משפיע גם על אחרות באותו מצב ומביא גם להן מזור, כי כולנו רקמה אנושית אחת גדולה.
שבוע- טוב
מרגש ,חני יקרה, תודה ששיתפת. ההריון של הנשמה חשוב לא פחות מההריון של הגוף
והאם המגדלת היא לעיתים קרובות יותר אמא מהאם הביולוגית ,שימי לב למושג אם מאמצת – כמה הוא יפה :
לאמץ אל הלב ,לקרב, לאהוב
ואני הזדהיתי עם חנה בשל תפילת הלב שלה ,עוד לפני שנוצר "תהילים" היא זו שקבעה אינטואיטיבית הלכות תפילה אמיתית
תפילה מהמית הלב.
תודה על הפוסט הרגיש נגעת בליבי ,יקירה
חנה, מה שכתבתי , זה בזכות הפוסט שלך שריגש אותי מאוד מאוד
כל כך מרגש, חני, ומעורר מחשבה. הייתי מפנה לסיפור נפלא של לאה איני, "הספסל", זה מופיע כאן בבננות. קראתי וכל כך התרגשתי, כי לבד מן העובדה שהבחורה פשוט סופרת גדולה, מלווה את הקריאה בטקסט מן תחושת מועקה מהולה בתחושת החמצה, בדיוק על הנשים אבל גם הגברים, שלא חשבו ועשו כמוך, למרבה הצער.
ברשותך, חני, אני מקווה שזה בסדר, אני מוסיפה קישור לסיפור:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1100&blogID=131
תודה לך איריס!!! וגם על הקישור, לא היה לי זמן לקרוא כי הייתי עד עכשיו אצל אמא שלי בגליל הנפלא והריחני
תודה ששיתפת חני, מרגש מפעים ומעורר השראה.
תודה לך אליענה יקרה!
הגילוי הזה מדהים ומרגש אותי, חני, וכן תפיסתך את האמהות
והאהבה.
תודה רבה לך!
תודה סמדר, אני מרגישה שאמהות זו היכולת לקבל ולאהוב בלי שפוט ומנסה להגשים את זה בחיי, לא רק ילדים, כל אחד בעצם.
חני, כתבת אמיץ, סוחף ומרגש על נושא כה עדין ואישי.
לרובנו יש "דעות". לפעמים קורה נס ומשבר גדול מחריב את ה"דעות". הצער העמוק והסבל גורם לצמיחת הנשמה. לצמיחה האישית. כן, זר לא יבין.
תודה איריס וכל כך נכון מה שכתבת שהצער והסבל גורמים לצמיחת הנשמה, חבל שיש צורך בזה אך זה כך
מיהי אותה גברת שתחליט שהוא "ממש שלך" או לא?
זו פטרוניות חשוכה וניסיון נואל ליצור "דירוג" של הורות.
לך, חני, תודה על חשיפה של חלק קטן מעולמך העשיר!
תודה לך חנוך, אני חושבת שהיא דווקא אישה עם לב רחב שפשוט שבויה בעולמה, הרבה מגיבים כמוה אני רגילה, לא לוקחת ללב, רק לפעמים מתלהמת…
חני כל כך מתאים לך
כשראיתי אותך לראשונה הרגשתי בתנועה שלך בישיבה , בחיוך , בדיבור שאישה עמוקה את. כל פעם אני נזכרת בתחושה הזו כשאני קוראת מדברייך או רואה אותך. חוכמה של אמהות בשורוק יש לך!
תודה מירי, המילים שלך באו בדיוק בזמן, כצרי לנפשי…
חני איזו יכולת מופלאה יש לך לומר את המורכב והעדין ביותר בפשטות שובת לב כזו
שיהיה לך נחת מכולם
תודה ריקי ותודה שהבחנת בפשטות, זה הקו המנחה אותי בחיים וביצירה, לא תמיד בהצלחה, אבל מנסה..
הי חני.
מעניין לי לקרוא על עולם שאני לא מכירה: הורות, אמהות, אימוץ.
הכתיבה שלך מדוייקתל ותמיד משכנעת בשבילי.
במובן מסויים בן מאומץ הוא עוד יותר בן– אקט הבחירה מכפיל את האחריות. יופי של פוסט.
זו הייתי אני.
ואני מוסיפה שילד מאומץ הוא הרבה יותר מפעולה של הטבע, כמו שהרבה ילדים קורים להוריהם, לפעמים לפני שהם מוכנים לגידול ילד. הוא תוצאה של השתוקקות אמיתית להורות.
נכון סבינה כך גם אני מרגישה.
חני, סוגייה שיש לה היבטים שונים: רגשיים, ערכיים, פילוסופים, תרבותיים ואנושיים וכל רובד כזה עוי להוליך לתשובות אחרות, אבל בסופו של דבר מה שחשוב באמת הוא התחושה האישית והחיבור בין המאמץ למאומץ ואני כל כך מאמין לך, וכל כך מרגיש את התחושות שאת מעבירה וכל פוסט אני חושף עוד צוהר לעולמך הפנימי המיוחד.
חני, סוגייה שיש לה היבטים שונים: רגשיים, ערכיים, פילוסופים, תרבותיים ואנושיים וכל רובד כזה עוי להוליך לתשובות אחרות, אבל בסופו של דבר מה שחשוב באמת הוא התחושה האישית והחיבור בין המאמץ למאומץ ואני כל כך מאמין לך, וכל כך מרגיש את התחושות שאת מעבירה וכל פוסט אני חושף עוד צוהר לעולמך הפנימי המיוחד.
מוישלה, גם אני חושבת שמעבר לכל השאלות והסוגיות העיקר זו ההרגשה, ואם זה אין ויכוח 🙂
מרגש מאוד הפוסט שלך, חני, ודברייך משכנעים.
הכרתי פעם אם שאימצה ילד ראשון ואחריו נולדו לה שניים משלה. היה לה קשר מיוחד איתו והייתה לי תחושה חזקה מאוד שהוא 'הבן המועדף' שלה (אם מותר 'להודות' שיש דבר כזה…).
תודה תלמה, גם אצלי אותו דבר נולדו אחריו שניים, הוא אולי לא המועדף{אני מקווה שאין אחד כזה, או שיש לכל תקופה מועדף אחר} אבל לו זכות הבכורה…
בן יש לך, חני, והערות כאלה באות מטיפשות ובערות.
תודה לבנה, אני חושבת שיותר מבערות, כי אנשים פשוט לא מסוגלים להבין מה שלא עבר עליהם, כך רובנו…
חני, לא יאומן שכך אמרה לך.
רגשות שהתבשלו במי שהחליט על אימוץ, הם הרבה פעמים יותר עזים מאמהות רגילה, שבה ישנם תשעה חודשי הכנה…
הטבעיות בה את מספרת את מה שקרה, מדהימה.
בכלל, המעשה כל כך "נובילי".
עצום ומרגש חני יקרה.
התרגשתי מאוד.
שלך תהל
תודה תהל!! אני מתגעגעת לקרוא אותך!! מאוד
תמי תודה לך ואיך אפשר שלא בטבעיות, כמו שאני אומרת לילדים במפגשי סופר{יש לי ספר ילדים על ילד מאומץ קוראים לו "ילד אמיתי"} זו לא בושה ולא סוד, להיות מאומץ, או כזה או כזה,{נותנת דוגמאות לסוגי "אחרות"} זו פשוט עובדה.
היי חני
המנצנצת הזוהרת ביכולת שלך לשתף.
את כל כך מחברת אותי לחוסר מושלמות של החיים, אין אמא מושלמת, אין ילד מושלם.
דוקא אמאות חורגות הכרתי וכל מה שסיפרו לי היה נכון… כמו בסיפורים חורשות רע.
את בשבילי השראה ביכולת שלך לתאר את הנוכחות שלך בתוך הנפש הסודית
שלך טובה
טובה כמה יפות המילים"הנוכחות שלך בתוך הנפש הסודית שלך" את משהו מיוחד