הנשיקה

שעמום מתוק שעולה ממנו ניחוח של הדברים שעוד יקרו. בעקר הבטחה לאהבה גדולה.

כמו ברומנים העבים שהערתי לתוכי עד השעות הקטנות של הלילה.

הייתי בשנות העשרה המוקדמות שלי, שכבתי על הרצפה ביום קיץ כזה, מעולף מחום,

מקרבת את לחיי לרצפות הקרות עוצמת עיניים ומרגישה את הקרירות הלחה מתחתי,

ואז פתאום חדרה הבנה מוחלטת לישותי, שכל זה עומד להשתנות שאלו הימים

האחרונים של המצב הזה שהיום במבט לאחור אני מבינה שאפשר אולי לקרוא לו אושר

לא מודע, והיתה בי מעט בהלה והרבה עצב לא מובן. ואז, שם על הרצפה התחלתי

לבכות, מהכאב הכי גדול שידעתי עד אז והדמעות הרטיבו את הרצפה ואני עוד יותר

נצמדתי אליה בכפות ידיים פתוחות ופתאום לא הבנתי למה אני בוכה והפסקתי, מיד.

קמתי ורחצתי פנים והכל חזר להיות כתמיד, אבל משהו בכל זאת השתנה, כי כשאלין

טלפנה ובקשה שוב שאישן אצלה, במין אומץ חדש לי, הסכמתי.

אלין היתה מצרפת. דברו אצלם בצרפתית, אכלו בסכין ומזלג ושמעו מוסיקה צרפתית

צרודה מהפטיפון בחדר האורחים. אבא שלה היה שזוף וגבוה ותמיד כשראיתי אותו

משהו נחנק לי בגוף. הוא היה וטרינר והם באו לניסיון וכל הנשים במושב גידלו

פתאום כלבים או הכניסו הביתה את החתולים שהסתובבו בחצר כדי שאלבר יטפל בהם.

אלי הוא תמיד היה מחייך חיוך מתוק ואומר, אז זאת החברה היפיפיה של אלין?

הוא ואמא של אלין היו הולכים מחובקים ברחוב הראשי שלנו, כמו בשדרה

בפאריס, ראו אותם מתנשקים פה לפה. מה שמעולם לא נראה קודם לכן

בכביש הראשי שלנו שהשתרע בין הקיוסק של אדון סימון לבית עם הגדר מעץ של

משפחת גרו.

אלין הכינה לי מיטה בחדר שלה שהיה בו ריח של פרחים מצרפת וכשראתה את

הפיג'מה שלי נתנה לי כותונת לילה. לבשתי את הכותונת הקצרה, הריחנית והשקופה,

הבטתי בראי ולא הכרתי את עצמי. אחר כך אלין הראתה לי איך לשים כחול בעיניים,

רוז' בלחיים ושפתון אדום אדום של אמא שלה. היא נראתה יפה כל כך ובקשתי ממנה

שתדבר צרפתית. כשהיא דברה חשבתי שכך נשמעו בוודאי הנשים שרקדו קאן קאן

בצרפת לעיני הצייר ההוא הגמד, ואז אח שלה הקטן קרא לה. הוא היה הילד הכי מתוק

שראיתי בחיים, הוא רצה שהיא תספר לו סיפור. אלין הבטיחה שהיא כבר חוזרת ואני

נשארתי בחדר לבד, מול הראי הגדול.

דפקו בדלת.עד היום אני יכולה להרגיש את דפיקות הלב שלי. זה היה אבא שלה אלבר.

ראיתי אותו דרך הראי, חייכתי הוא גם חייך, ואמר, "אז זאת החברה היפה של אלין?"

חשבתי שהוא אולי שכח את השם שלי ואמרתי "הדס". הוא התקרב בשקט ועמד

מאחורי, הביט בי דרך הראי ואמר בקול צרפתי "הדס,עוד מעט את אשה יפה" ,"

הסמקתי וחיכיתי כמו שלא חיכיתי מימי. הוא חייך ויצא מהחדר.

משהו בתוכי רצה להתפקע, מן הרגשה לא מוכרת בבטן, כאילו פרח של קוסם עומד

להפתח שם. אחזתי את בטני כשאלין נכנסה. היא הביטה בי ואמרה לי שאני נורא

חיוורת ואני צחקתי.  היא דברה אלי בצרפתית ואני צחקתי צחוק משוגע כזה שלא

נפסק. ואז לא יכולתי יותר לקחתי את התיק שלי וברחתי הביתה.

"מה קרה?" שאלה אמי בכניסה, שתקתי ונכנסתי לחדר שלי.

אבא נכנס אחרי, " מה הם עשו לך הצרפתים האלו." הוא שאל וצחק "נתנו לך רגלי

צפרדעים לאכול?"

ואני פתאום התחלתי לבכות, ואז אמא שלי גם היתה בחדר וחיבקה את כתפי,

 "רבת עם אלין?" היא שאלה, "הם התיחסו אליך לא יפה?" הבכי שלי הפך חזק

יותר, קולני, עכשיו היא ממש נבהלה, "את יכולה לספר לי הכל," היא דרשה ליד האוזן

שלי. "אבא שלה.." התחלתי להגיד "מה אבא שלה?" "אבא שלה… הוא נישק אותי פה

על הפה," נגעתי בשפתיים שלהטו לי מהדמעות והבכי, ואז שוב אבא היה לידי, עמד

והביט בי, "מה הוא עשה?" שאל אבא בקול אחר, שלא שמעתי מעולם. שוב הצבעתי על

השפתיים שלי, "ומה עוד?" "כלום". אמרתי והמשכתי לבכות. "אני הולך לשם!" הודיע

אבא שלי, "לא!" צעקתי "לא, אל תלך, אני מבקשת." "אני הולך." אמר אבא. רצתי

אחריו ואחזתי בחולצה שלו. "אבא אני מבקשת," אמרתי, "בבקשה, אבא אני אמות אם

תלך, אבא.." אבל אבא ניער אותי ויצא. אמא חיבקה אותי ואני נשכבתי על המיטה,