בן לו היה לי

אתמול בשעור "ימימה" העירה אחת הנשים, לפני שהשעור התחיל, על פנינה רוזנבלום {שרקדה לה באותו זמן כנראה עם כוכבים} שלדבר אחד היא לא זכתה, לילדים משלה. אבל יש לה ילדים עניתי, כן, אבל מאומצים, אני אמא לילד מאומץ, גם לי יש ילד מאומץ, אמרתי והוא שלי בדיוק אותו דבר כמו ילדי הלא מאומצים, אני לא מסכימה איתך היא ענתה, זה לא אותו דבר, לא חווית אתו את ההריון, חוויתי הריון של הנשמה אמרתי שמונה שנים של חיכיון וערגה ודמיון וגעגוע והאושר ביום שהגיע היה אין סופי, אבל הוא לא ממש שלך היא התעקשה.  מה זה ממש שלי, עניתי? בכל מקרה הרי "ילדינו אינם ילדינו"..היא נשארה בשלה ואני בשלי וחשבתי אחר כך שמי שלא חווה לא יבין זאת. לחכות לילד,לאמץ אותו, להחזיק בתנוק שלך סוף סוף להביט בעיניו החכמות להתפעל מהתכונות והכשרונות המתגלים לאט, והם לא כמו שלך או של בן זוגך,{גם לא החסרונות…} לראות אותו מתפתח לגבר צעיר ומקסים זו חווית חיים של אשר, כן, גם ילדי הלא מאומצים מסבים לי אשר,כל אחד בדרכו{גם דאגות כמובן, כולם} אבל הוא הבכור המיוחד, הם הגיעו אחרי הריונות איומים, הקאות אישפוזים, שכיבה במיטה מבלי נוע כמה חודשים והוא הגיע מוכן לאמא לא עיפה וכואבת…
כל זה מתקשר לי לפוסט של חנה טואג "תפילת חנה," בשנות העקרות קראתי את הפרק על  חנה, על הבכי שלה הנורא, עד כי חשבו שהיא משוגעת, שוב ושוב והבנתי אותה, הרגשתי שאני חנה, שאני זו שים{יותר נכון אוקינוס} של בטנים עובר לידה, תנוקות מציצים מכל עבר ורק אני סוחבת את הבטן הריקה לכל מקום, זו היתה ממש אובססיה אז, היום דברים נראים אחרת, התבגרתי, גם הילדים, אבל עדיין האמירה"הוא לא ממש שלך" או "את באמת אוהבת אותו כמו ילד אמיתי?" מצערת אותי, כלומר המחשבה עד כמה אנו{כולנו} שבויים בעולמנו הצר ומוגבלים ביכולת שלנו להבין את מה שלא חווינו בעצמנו.