גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
Normal
0
הסדק בקיר המטבח מתרחב.
האדמה משחקת אצלנו,
אומרת אמי.
בחדרי ילדותי
רק האדמה עוד משחקת.
פיסות שמים פוגשות אנחה.
מי יחזיק מעמד
יותר?
מבעד לסדק הגדול רואים פיסת
שמים ואת העץ של פרץ.
זה האורן
עליו היינו מטפסים
פעם, כשחיינו באמת את
הזיכרונות שלנו.
פרץ כבר מת
העץ עוד לא.
זקן לא צריך להיוולד, אומרת אמי
כמו שסבתא שלי אמרה כשהייתי ילדה.
אחריה תורי.
לי לא יהיה אפילו סדק
דרכו לא יראו את אותם השמים
ובודאי לא את העץ של פרץ.
"כשחיינו באמת את הזיכרונות שלנו" – יפה.
היו זמנים יעל שהזכרונות היו החיים, אבל אז מהרנו אולי שיעברו כבר…
אךךךךךךךךךךךךךסיפורי ילדות.
כמה פשוט וכמה יפה את כותבת, ממש יכולים לאות את הדברים.
מרגש .
אךךךךךךךךךךךךךסיפורי ילדות.
כמה פשוט וכמה יפה את כותבת, ממש יכולים לאות את הדברים.
מרגש .
תודההההההההההההההההה!!!!!!!!!!
אךךךךךךךךךךךךךסיפורי ילדות.
כמה פשוט וכמה יפה את כותבת, ממש יכולים לאות את הדברים.
מרגש .
אךךךךךךךךךךךךךסיפורי ילדות.
כמה פשוט וכמה יפה את כותבת, ממש יכולים לאות את הדברים.
מרגש .
שיר רגיש הנוגע בזכרונות הילדות של כולנו אהבתי במיוחד את שורות השיר הבאות:
"בחדר ילדותי רק
האדמה עוד משחקת
פיסת שמיים פוגשת אנחה
מי יחזיק מעמד
יותר?"
שורות יפות מאוד.
חני יקרה
שורות רגישות
בהן פרמת לאט לאט קצת והרבה זכרונות ילדות.
סבא, עץ אמא, פרץ
זקן לא אמור להיוולד,,,"
משפט כואב.
אחד השירים הטובים החודרים והיפים שלך חני.
איך אפשר לשתוק מול זכרונות ילדות?
"בחדר ילדותי רק האדמה עוד משחקת,," כתבת
איזה יופי
אותו חדר ילדות שמשם אנחנו אולי כותבים נושמים בוכים צוחקים.
שנה טובה חני יקרה
תהל
לחני
תהל כתבה כל כך יפה ונכון. נותר לי אלא לומר אמן על דבריה.
תודה גיורא, אמן ,בתוספת כוס יין טוב
תהל איזו הפתעה, אני שמחה לראות אותך פה, כבר עושה לי טוב על הלב, תודה על התגובה הרגישה ושנה נפלאה לך יקרה!
תודה אהובה.
תהל
תודה חנה, זה מהחיים ישר.
חני, סדק זו מילה מורכבת מאד. יש ספר ילדים נהדר על סדק. אני אראה לך ביום חמישי.
שוב האותיות המוזרות מופיעות בהתחלה ובסוף. האם זה במחשב שלי?
שלחי לי את השיר באימייל. אני חושבת שבגלל האותיות המוזרות אני מפספסת שורות ואני רוצה להגיב לפוסט במלואו
"פיסות שמים פוגשות אנחה".
שורה נהדרת
שיר רגיש כמו ציור
אימך כמו ציור
איריס, האותיות המוזרות לא יפריעו לנו, ובאמת כשכתבתי היה לי ציור בראש, סדק מתרחב
"הסדק בקיר המטבח"- מה מתבשל שם ורואים את הקיטור של סיר הלחץ..או עשן רכבת…
מי מסדר את התור, מי יחזיק מעמד..
מי הראשון בשורה..ריח זיקנה..
לדוברת לא היה אפילו סדק לברוח מכל זה…ובכל זאת היא כאן משנה את הגישה, את העבר..
לצערי גם בקופות החולים חושבים שלזקנים אין זכות לחיים…
לא רק שם תמי, גם בחנויות , כשאני באה עם אמי, בקושי מתיחסים אליה
בהבנה שלי אדמה משחקת, היא אדמה שמרעידה את היציב, מאיימת על הקיים, אי אפשר לסמוך עליה, והיא שיוצרת את הסדק בקיר, אותו סדק שמגלה את יופי הזכרונות מחד, אך הוא עדות לבית שבור, מאידך.
פרשנות מענינת לבנה, במקרה הזה האדמה בגליל באמת משחקת או עובדת, בכל אופו זזה והבתים נסדקים, מצד שני הבית באמת כולו השמנה ועבר זעזוע
היי חני
העץ שלך ממשיך לפרוח…
אוהבת את האין מילים שיש בשיר הזה.
הוא משאיר מחשבות
להתראות טובה
הכי חשוב טובה זה האין מילים, כמה שאת צודקת
איזה שיר מרגש ונוגע…
כשחיינו באמת את הזכרונות שלנו…כל כך מדוייק ומרגש….
תודה תודה:)
אהבתי!
תודה אומי
המשפט הזה נהדר
"זקן לא צריך להיוולד"
אבל למה הפסימיות הזאת שבאה אחרי "אחריה תורי". מבינה אותך טוב מאוד שכן אני בשלב הטיפול בהורים הקשישים, ורואה את העצב והקושי, והתסכול.
חושבת, אם הזיכרונות מנחמים אותנו צריך למצוא דרך אליהם תמיד. אולי נעשה תרגול יומי, גם כשנהייה זקנות: תרגול זיכרון יומי. אני אספר לך ואת תספרי לי.הולך?
אהבתי את הרעיון שהסדקים מהאדמה הרוקדת, שזה נכון בעצם.
לוסי, זה לא פסימיות, זה ענין של תור שיכול לקחת גם שנים… ובקשר לתרגול לעת זקנה אני מסכימה בשמחה…
"פעם, כשחיינו באמת את
הזיכרונות שלנו".
כמה נוגע השיר הזה, חני.
"אחריה, תורי", זה לרוב נכון..
אבל בינתיים: חיים. כרגע. יש.
🙂
נכטון בינתיים חיים רונית ודווקא נהנים, אתמול הייתי בשקיעה על שפת הים, מים ברגליים בירה בפה, טוב לחיות
שיר יפה, התמונות מוחשיות מאוד. והמשפט "זקן לא צריך להיוולד" אדיר בהומור העצוב שלו, חני.
תודה תלמה, זה משפט ששמעתי הרבה מסבתא שלי שגרה אתי בילדותי באותו חדר..
יופי של שיר. אני בדיוק עסוקה בתיקון סדקים בבית. אבל אצלנו "האדמה עובדת"
זהו סבינה, זה בדיוק מה שעושה האדמה עובדת משחקת, זזה וגורמת לסדקים עמוקים בקירות ובלב
"יש סדק בכל דבר" שר לאונרד כהן "ודרכו נכנס האור"
שיר יפה
הזכרת לי את הביטוי הנהדר "האדמה משחקת"
שחקת אותה חנילה 🙂
נכון ריקי, דרכו נכנס האור, זו דרך נהדרת להביט בסדק..
העץ של פרץ קם מבעד לסדק בקיר במכחול המילים שלך. ויפה מאד: "כשחיינו באמת את הזכרונות שלנו".
אח שחר מריו, לו היית רואה את העץ של פרץ, העץ עליו כמעט גרנו בילדותנו , ופרץ השכן המקסים שהיה מצטט דברי חכמים, כן אז הזכרונות היו החיים, לא, היום לא להיפך, עוד לא…