גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
Normal
0
בביס עממי אהבתי כמו שילדה אוהבת את מיכאל, הוא גם אהב אותי, ספרה לי אמו, מאוד. הוא נהרג בעת שרותו הצבאי בתאונה. לפני התיכון אהבתי את אברהמיק, הוא היה החבר הטוב שלי, ספרנו הכל זה לזו הוא נפל בעת שרותו הצבאי, ממוקש. אחר כך אהבתי את דרורי המקסים,לא האמנתי איך מכל הבנות שרצו אותו הוא בחר דווקא בי. כל התיכון היינו חברים גם הוא עלה על מוקש בשרותו הצבאי ונהרג. לא ידעתי את נפשי, הלכתי עם מי שרק הסכים, יוסי היפה שאתו הייתי נהרג מאוחר יותר במלחמת יום כיפור ביום הראשון. באוניברסיטה אהבתי של זכי,המדריך של העולים, שאין מי שלא מת עליו גברים ונשים, הייתי חברה שלו למרות שהיה לי קשה אחרי דרורי , לזכי היתה סבלנות,הוא חיכה עד שאסכים לאהוב אותו באמת. הוא נהרג במלחמת יום כפור, ביום האחרון.
כל מי שאהבתי קרה לו משהו, פחדתי, לא רציתי להתאהב לא רציתי להקשר לאף אחד.
אני אישה קטלנית. המלחמות לקחו את כל אהובי, כשהכרתי את בן זוגי וידאתי קודם כל שאינו קרבי, כשבני נולדו ראיתי חיילים בעגלה, כשהתגייסו לא יכולתי לנשום מפחד, אני עדיין מפחדת מאוד גם כשאני כותבת את המילים הללו. ומתגעגעת כל יום לאהובי התמימים הטובים היפים שאהבו כל כך את העם ואת המדים ושואלת את עצמי אם זה כדאי, ועד מתי.
היי ,חני היקרה ,מרגש הפוסט שלך ואני קוראת בימים אלה את הרומן של אהובי מאיר שלו "יונה והנער" השוכב על מדפי הרבה זמן, אבל כל ספר והעיתוי שלו והוא כתב משהו כל כך נכון על מלחמה וצעירים שמעי:"… כמו שהמלחמה אוהבת את החיילים שלה בלי כרס ובלי שכל ובלי ילדים ובלי זכרונות" -אלו הם הרהורים אירוניים ,והאמת שאני חושבת עליה היא
שכל אחד הולך בעיתוי המתוזמן ומוזמן לו מלמעלה, אין לנו שליטה על יום מותנו, ולכל כדור מסתבר יש כתובת מדויקת מאוד- אין כדור תועה או טועה. שתהיה לך שנה טובה ,יקירה, הסירי הרהורים נוגים מליבך הטוב , כי בוקר של שנה חדשה מפציע עכשין במלוא יופיו!!!
חנה תודה, והציטוט של מאיר שליו כל כך נכון, ככה הוא אוהב אותם..אולי את צודקת ולכל כדור כתובת, אני מאמינה ביד המקרה, בכל מקרה שתהיה שנה ללא כדורים בכלל!!
חני יקירה אין סיכוי- את לא שומר הסף ולא כירון ודברים לא קרו בגללך, זו מחשבה נורא קשה ואני בטוחה שכבר עזבת אותה.
אולי היית מהסנגוריה.
גם בשבילי מחלמת יום כיפור הייתה נקודת מיפנה בתודעה.
כשתקשרתי ברדיו ירושלים עם מתים באו לוחמים מאותה מלחמה (על פי בקשת יקיריהם, כמובן) והדבר העיקרי שחזר אצל כולם היה: שהם מתנצלים שלא הצליחו לשמור על עצמם, על אחייהם הלוחמים ועל המולדת…
תמי, גם אני ניסיתי אז לדבר בכל מיני דרכים עם אלו שאינם, אני בתוכי יודעת שזו לא אני הרי שהעולם לא סובב סביבי, אך כשהתרבו המקרים גבר הפחד, תודה לך על המילים
אף אחד לא שמע על פרי היסמין,
אף משורר לא שר לו הלל,
כולם שרו שיכורים לפרחי היסמין,
לריחם העז, ללבנם על עלים אפלים,
לכח פריחתם ולעצמת חייהם
הקצרים, כחיי הפרפר וכחיי הכוכבים.
אף אחד לא שמע על פרי היסמין,
ומי יזכור את הזוכרים?
אני לא יכול להוסיף משהו אחרי יהודה עמיחי. אולי רק את מראה אצבעותיי השלובות בשבילך.
תודה ארז השיר הזה, האמת שבו, מי יזכור את הזוכרים?
אין מילים, חני. מציאות ישראלית קשה
נכון איריס, המציאות שלנו בארץ המלחמות שאי אפשר בלעדיה…
הוי חנה, ליבי ליבי לך. ארץ קשה הארץ הזאת, ממש ארץ אוכלת יושביה.
תודה עדנה, אבל יש כמובן גם ימים אחרים, פשוט ביום כיפור הכל הצטרף לי בראש למבנה מבהיל..
אוי חני חני
אכן אוי גדול…
כמה וכמה וכמה קשה.
קשה, אבל אני רק עוברת אורח בחייהם קשה לקרובים יותר בלתי אפשרי
חני יקרה, הכתוב מרגש עד מאוד. ועלינו לקוות.
גמר טוב לך ולמשפחתך
תודה רות יקרה, שתהא השנה טובה ושקטה
חנילה כל כך מבינה על מה את כותבת
ארץ זוללת יושביה הארץ שלנו
נקווה ששבעה דייה
ולכם כולכם שנה טובה שתהיה של שמחות ואהבות חיות 🙂
נכון ריקי זוללת יושביה… כמה מלחמות עברנו כבר.. ולא נראה הסוף, אבל תמיד יש לקוות, שנה טובה!
צמררת אותי… וואני עדין מקווה שזו בדייה
לצערי לאה זו לא בדיה, אבל זו הפעם הראשונה שהם נפגשים, פה אצלי בבלוג
וואו, סיפור קשה, חני, צירוף מקרים קטלני. אני מבינה את פחדייך אחרי כל לקיחת נשימה ונשימה. אין מלחמה שמעלה בי דמעות שורפות כמו מלחמת יום הכיפורים.
לבנה, גם אני רואה בזה צרוף מקרים, וכמו כל צרוף מקרים מהענין של חוסר השליטה מפחיד..
הי חני, אכן מציאות קשה ונוראית, הלנצח נאכל חרב? ככל הנראה יש משהו בצופן הגנטי שלנו שמופעל מעת לעת כדי להזכיר לנו משהו על זהותנו – האם יש ברירה אחרת – מוצא אחר בסביבה בה קדושת האדמה והבעלות חזקים יותר מנורמליות, מקדושת חיי אדם. ??????????????????????????????????????????.
מה יש לומר מוישלה, אתה צודק, כנראה שאין מוצא אחר
הוי חנהל'ה, מי כמוני מבינה ללבך, אותה ילדות ואותם אהבות, מיכאל, אברהמיק,מוישלה,אברמל'ה סלומון, רמי עדן בן כתתי הטייס, דרורי שהחיוך שלו בחתונה שלי זכור לי עד היום , יוסי פיקסמן ואח"כ ירי אהוב לבי שהיה בשנת לימודים ורץ להציל את המולדת עם הגדוד ונהרג בנסיון ראשון לכבוש את החרמון עם עוד רבים וטובים מהגדוד שלי שממש נמחק באותו יום נורא וביום שישי אני נוסעת עם רוני לצומת גולני לאזכרה של כולם. כמעט לא נשארו חברה שיזכרו….ועוד רבים וטובים שיסלחו לי אם לא הזכרתי את שמם.
נוני, אני חושבת שבארצות אחרות אנשים לא נאלצים להפרד ככה מאהובי נפשם,אצלנו לכל דור האבדות שלו וזה כאילו נורמלי
כמה שאת צודקת וכמה שזה כואב הצדק הזה.
דור דור ונופליו ואנחנו מין דור כזה שיש לו כל הרבה נופלים קודם הורים, חברים ואח"כ ילדים…ואי אפשר להכיל הכל
שלום חנה, דברייך מרגשים מאוד. כואב לשמוע על הסבל הזה, אותו הצער כשאדם מאבד את אחד מקרוביו. החיילים הם הילדים של עם ישראל, וכל אבדה העם באבל.
אני מתפללת ומכל הלב שכול החיילים שלנו יחזרו הביתה בריאים ולשלמים. מתפללת למען השלום במדינת ישראל.
יעל, אני מתפללת איתך!
חני, מיותר וברור לכתוב לך שזה נורא. אבל אין לי מילה אחרת. נורא, מפחיד, עצוב, מדכא, הנה מצאתי עוד כמה מילים שטוחות.
קשה להמשיך בחיים עם כל כך הרבה צלליות מאחורי הגב.כל כך הרבה געגוע.
המילים שלך לוסי קלעו בול"כל כך הרבה געגוע.."
נו – אז שיגידו (אם קראו את הפוסט הקורע הזה) אבירי "הכבוד הלאומי" ו"זקיפות הקומה" אם אלה חיים נורמליים.
חנוך עברו הרבה שנים עד שהבנתי כמה זה לא נורמלי..