בננות - בלוגים / / הגשם הראשון ורקוד האדמה
גברת-ילדה
  • חנה ליבנה

    אני ילידת המושבה יבנאל בגליל, כיום אני גרה בהרצליה עם בעל ,שלושה ילדים ושני חתולים. כותבת ומנחה סדנאות כתיבה,ונפגשת עם ילדים מטעם אומנות לעם וסל תרבות לשיחות על ספרים וקריאה. הוצאתי לאור 15 ספרים וזכיתי בשני פרסים ספרותיים, כותבת ספורים לילדים, למבוגרים, שירה ומחזות, חלק משירי הולחנו ומחזה אחד הוצג בתאטרון קריאה.

הגשם הראשון ורקוד האדמה

Normal
0


הגשם הראשון היה סיבה עיקרית לשמחה. כשקמנו בבקר בישר ניחוח האויר את קיומו. היינו יוצאים ברגליים יחפות החוצה ומביטים בטיפות שהיו שקופות ועגולות,ובעיניו של אבא שהשמחה ניצתה בהן, יותר מים פחות השקיה, מים פירושם יבול. החרף גם גרם ל*סינריות, {כך קראנו לחורפיש הבר} שצמחו ליד הבית, לבצבץ. היינו מתבוננים בהם יום יום כמו ציידים ומחכים לזמן הנכון, כשהן עלו והיו עדיין צעירות ועסיסיות יצאנו החוצה לקטיף הגדול. אחותי היתה המומחית הראשית, ברגל שמאל היא דרכה על הצמח , וברגל השניה היא הורידה את העלים הקוצניים ובתנועה אחת בלתי מורגשת קטפה את הגבעול אחר כך קילפה במהירות ואכלה. אני ניסיתי לחקות את תנועותיה במדויק ללא הצלחה. כל ילדי השכונה היו יוצאים אז ל"מרעה", כך קראנו לזה או שהורינו קראו לזה כך. שעות עמדנו בחלקת השדה הנטושה ממול לבית קוטפים ואוכלים. כשהיינו נכנסים הביתה היתה כבר שעת צהריים והיה מחכה לנו במטבח מרק חם שסבתא הכינה לנו. סבתא שלנו לא היתה שייכת למקום, היא היתה ירושלמית, התפללה כל היום וחיה בכפר בגליל, בביתנו,כאילו היא נמצאת עדיין בירושלים בין החומות, אנחנו היינו על פי הרגשתי הנכדים החורגים שלה, לא אלו שייחלה להם, ואני ניסיתי להוכיח לה שוב ושוב שכדאי לבחור בנו, שאנחנו האמיתיים. פעמיים בשבוע היתה צמה ובשאר מתפללת. בין לבין הכינה לנו ארוחות שהיום אני יודעת שהיו נפלאות. בלילות שמעתי אותה בוכה על ארהלה וחיהלה שלה הילדים שמתו, קנאתי בהם על הבכי הזה והאהבה שהוא סימל וכל בקר נשבעתי לעצמי שאשכיח אותם ממנה, הייתי מציירת לה ציורים והולכת אחריה אבל נראה היה שסבתא לא שמה לב לזה, מאוחר יותר כשלמדתי לקרוא ולכתוב גיליתי שסבתא שלי יודעת רק לקרוא, לכתוב לא למדו את בנות ירושלים גם את הקריאה תפסה מהצצה מבעד לפתח החדר בו למדו אחיה הגדולים, כל אות או מילה שלמדתי הייתי מלמדת אותה אבל סבתא לא תפסה ואני החלטתי להפסיק לנסות. בערבים הגשומים היינו יושבים ומשחקים בשבצנא, אמי תמיד ניצחה היא ידעה את כל המילים ולא העלתה בדעתה להפסיד לנו. אחר כך שכבנו לישון והבית היה שקט היינו שומעים את הגשם בחוץ ויודעים שאבא מדמיין את השדות שלו הפוערים פה בצמא ולוגמים טיפה אחר טיפה.לפעמים התערבבו קולות הגשם והרעמים עם רעשים מחדר ההורים. התכסיתי בשמיכה מעל לראש אך גם שם אפשר היה להריח את ריח האדמה הרטובה, החומה הכהה שטיפות הגשם רקדו אתה בחוץ את רקודי החורף.

*סינריה: כנוי נפוץ בגליל התחתון, בערבית כנראה, לחרשף או לברקן, צמח קוצני גדל בשדות ובצידי הדרכים ולפני שקוציו פורחים{בסגול} גבעולו עסיסי ופירותיו שדומים לארטישוק טעימים מאוד, קשה לקטוף אותו וצריך מומחיות מסוימת, בחורף אני מזמינה אתכם למסע קטיף, אני היום כבר מומחית בקטיפה בקלוף ובהכנה לאכילה, בתאבון!

34 תגובות

  1. ל ך יפה ורענן, חני. ובסוף רמז על רמז.

  2. מלא ניחוח ארצישראלי, חני, עם הסיום הכמעט פגאני של אבא ואמא מזה ושמיים ואדמה מזה. וגם צחקתי איך הפך שבץ-נא למשחק הנשים 'שבצנה'. שנה טובה!

    • תודה אמיר על הניחוח והשבצנה, סתם שגיאה שלי, מצד שני רעיון טוב"שבצנה בנות, רק אל תחטופנה שבץ….":)

  3. רונית בר-לביא

    איזה גוש נפלא של זכרונות מהולים מפעם,
    עם ריח אדמה, מגע ביתי, כמיהה לאהבה,
    והמון כנות.

  4. כתוב נפלא ,חני, משיב אלי ניחוחות, אף אני זוכרת את קטיף החוביזה בשדות מעבר לשכונת מגורי. לילדות מסתבר טעם אחיד : סבתא , תפילות, ריקוד הגשם והאדמה בחורף
    אולי בגלל שאז היינו תמימים והסתכלנו בעיני פליאה גדולות על העולם.
    היום כהו והתקהו העיניים ואנו רואים לפעמים את הדברים מבעד למסך קרוע.
    "לבל יהי עלי יומי הרגל"- זאת נקודת התצפית שתחזיר לנו את הצלילות המחודשת ,וכמה זה קשה… חתימה טובה ושנה נהדרת ,חני, ושיהיה לנו מה שמספיק…

    • תודה חנה ואת כל כך צודקת, לבל יהי עלי יומי הרגל, שולחת ברכה כזו לך ולכולנו!

  5. גשם ראשון מצית שמחה תמיד. שיהיו לנו הרבה גשמי ברכה. כתבת יפה, חני. כמו קסם נוגה וקולח. והלב יוצא אל סבתא הירושלמית-גלילית, שלא היתה שייכת לשום מקום.

    מעניין שגם בילדותי עוד קטפו חוביזה (לזה התכוונת, נכון?). נראה לי שהילדים של היום קוטפים רק במשחקי מחשב. אפילו לא שבץ נא.

    • צדקת שחר מריו בדבר היותה של הסבתא, לא שייכת לשום מקום, אולי ממנה ירשתי קצת את זה אני שייכת רק למחוז הולדתי, אבל רק בזכרונות, וזו לא חובזה למעלה הסברתי מהן סינריות, מזמינה אותך לטעום, יותר טוב מארטישוק שבעיני גם הוא יצירה גאונית של הטבע

  6. איזה יופי, עשית לי צמרמורת, חניל'ה.

    • נהניתי מאוד מן הגשם הראשון והזכרונות הראשוניים ובעיקר מן הסבתא הנפלאה שהזכירה לי בהליכותיה את סבתי הצפתית…חוביזה קטפנו עדיין בבית הספר היסודי…המשיכי למעננו.

      • אגב, חניל'ה, יש לי מתכוני חובזה בבלוג האוכל. אני אעלה אותם. זה מתכון לעלי גפן ממולאים באורז, שבמקום עלי גפן, ממלאים עלי חובזה. יוצא לנשק שפתיים. ומי שהמציא את המתכון הזה היה אבא שלי.

      • סבתא צפתית זה הכי גזעי שיש, תודה לך רות

    • יעלה תודה ולמרות שזה לא חוביזה אני רוצה את המתכון, אני מוכנה לאכול כל עשב שהוא, כנראה הייתי פעם עז…

  7. איזו צמרמורת, חני. פתאום ראיתי את הילד בן החמש במגפי הגומי מלקט פטריות אורן עם הוריו, וסבתא שעד סוף ימיה דיברה עברית בתחביר גרמני לגמרי, אבל לא ידעה לכתוב בה משפט אחד נכון, הייתה מבשלת אותן על תנור הנפט. אז היה לגשם ריח אחר, של אדמה לחה ועלי חובזה… ודאי עלי החובזה שסבתא הייתה קוטפת להכין מהם תרד לקיבוץ. שאפו!

    • נהנתי לרעות איתך בשדה בזכרונות שלך ויש בהם משהו משלי, הכובזה, והכיף הגדול לזכור שהיתה סבתא בסיבה, שלי סיפרה סיפורים לפני השינה.

      • אורה את מוזמנת לרעות אתי תמיד ולקטוף סינריות ואולי גם חוביזות, בקשר לסבתא, לשלי אני ספרתי ספורים..

    • איתי שמחה שהבאתי אליך את הילד ההוא המקסים בן החמש, שמריח וטועם את העולם בכל חושיו, בטוחה שהרבה ממנו נשאר

  8. איריס קובליו

    חני, כל כך יפה ומרגש. במעט מילים הבאת תמונת חיים שלמה, והסבתא הזאת, כדאי להקדיש לה ספר שלם, לא?

    • איריסית, זה רעיון לכתוב על הסבתא, כתבתי בעצם ספראחד"סבתא של טרזן" אבל הוא לא ממש עליה רק פרק אחד או שניים, אולי בזכותך אחזור לכתוב..

  9. מירי פליישר

    הריח הזה!
    תודה ששמת את הפוקוס על מה שחשוב. גשם ואדמה והריקוד שביניהם!

  10. בלי להרגיש, או עם להרגיש, שזרת שלושה דורות- אנחנו, אבא וסבתא – והגשם, ושלושתם נשארו בצמא.

  11. איזה זכרון ילדות יפה. נגע בי בכמה מקומות. כמו ניילון פצפצים, פוצצת לי זיכרונות.הסבתא (שלי לא הייתה דתייה אבל העדיפה אחרים…)אבל האוכל…!השבץ נא!!! אני חולה על המשחק הזה, שחקתי עם הילדים כשהיו קטנים אבל הייתי רחמנייה…יש לי אותו עדיין. את באה?
    ומה אני שמעתי כשהתכסיתי בשמיכה מעל לראש? ים, מכוניות ואופנועים בטיילת.
    אני די מקנאה (מודה יש בי מזה) בצברים, בכאלה שגדלו מחוברים לאדמה.
    אין לי מושג איזה פרי זה…את יכולה למצוא שם לגיגול תמונה?
    הגשם הראשון הדליק לי גם זיכרון שקשור לריח. אולי אכתוב אותו.

    • גם אילן זהרוני מרם-און שגדל בכפר יהושע הכיר את החוח העקוד בשם סינריה ואמר שבילדותו אכלו בעמק יזרעאל לא רק את הגבעול בעת שהיה חבוי בין עלי שושנת העלים אלא גם השורש הקלוף. לדברי אילן כונה הגדילן בשם חורפיש אינס (=חורפיש של האדם) בעוד הברקן כונה בשם חורפיש איחמר או חורפיש א ג'מל (= חורפיש של החמור או הגמל), ואינו אכיל על ידי האדם. תודה לעמיצור ולאילן על המידע. לא נעמיק בשמות עממיים של צמחים, ונזכיר כאן תוך התבוננות בשם העממי "חורפיש" אשר בלבנון משמש את הגדילן ואת הברקן. שם עממי אחד יכול להינתן לצמחים שונים באזורים שונים (כך סירה קוצנית בהרי יהודה וקרוטלריה מצרית בדרום סיני נושאים את אותו שם), ומין אחד יכול לקבל שמות שונים במקומות שונים (לחצב יש יותר מ-10 שמות עממיים).
      איור 5.1.11: חוח עקוד בעל כנפיים קוצניות המגינות על תוכן עסיסי (תמונה ימנית) בעל שרף חלבי.

    • תודה לוסי יקרה, אני קנאתי באלו שנולדו וגרו רחוקים במחוזות נעלמים… הבאתי למעלה מגלגולי גוגל על סינריה יש שם גם תמונה זה בצעם קוץ שכזה..טוב שמצאתי, כבר חשבתי שהמצאתי אותו מדמיוני..

  12. חנהל'ה, עשית לי את היום איזה זכרונות !!! נוסטלגיה אמיתית, עשית לי תאבון לסינריה עסיסית, אז יאללה בואי ניסע….מקסים כל מה שכתבת, אמיתי – אני מעידה, אין מילים

  13. חנילה גדלת בחת'כת נוף גיאוגרפי ואנושי ואת כה מיטיבה לתארו.
    מסכימה לגמרי עם איריס : הסבתא דורשת רומן משל עצמה.
    גמח"ט לך ולמשפחה 🙂

    • תודה ריקי, באמת חתיכת נוף בכל המובנים! וגם לך יקרה ולמשפחה גמר חתימה טובה מאוד!!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחנה ליבנה