הגשם הראשון ורקוד האדמה

Normal
0

הגשם הראשון היה סיבה עיקרית לשמחה. כשקמנו בבקר בישר ניחוח האויר את קיומו. היינו יוצאים ברגליים יחפות החוצה ומביטים בטיפות שהיו שקופות ועגולות,ובעיניו של אבא שהשמחה ניצתה בהן, יותר מים פחות השקיה, מים פירושם יבול. החרף גם גרם ל*סינריות, {כך קראנו לחורפיש הבר} שצמחו ליד הבית, לבצבץ. היינו מתבוננים בהם יום יום כמו ציידים ומחכים לזמן הנכון, כשהן עלו והיו עדיין צעירות ועסיסיות יצאנו החוצה לקטיף הגדול. אחותי היתה המומחית הראשית, ברגל שמאל היא דרכה על הצמח , וברגל השניה היא הורידה את העלים הקוצניים ובתנועה אחת בלתי מורגשת קטפה את הגבעול אחר כך קילפה במהירות ואכלה. אני ניסיתי לחקות את תנועותיה במדויק ללא הצלחה. כל ילדי השכונה היו יוצאים אז ל"מרעה", כך קראנו לזה או שהורינו קראו לזה כך. שעות עמדנו בחלקת השדה הנטושה ממול לבית קוטפים ואוכלים. כשהיינו נכנסים הביתה היתה כבר שעת צהריים והיה מחכה לנו במטבח מרק חם שסבתא הכינה לנו. סבתא שלנו לא היתה שייכת למקום, היא היתה ירושלמית, התפללה כל היום וחיה בכפר בגליל, בביתנו,כאילו היא נמצאת עדיין בירושלים בין החומות, אנחנו היינו על פי הרגשתי הנכדים החורגים שלה, לא אלו שייחלה להם, ואני ניסיתי להוכיח לה שוב ושוב שכדאי לבחור בנו, שאנחנו האמיתיים. פעמיים בשבוע היתה צמה ובשאר מתפללת. בין לבין הכינה לנו ארוחות שהיום אני יודעת שהיו נפלאות. בלילות שמעתי אותה בוכה על ארהלה וחיהלה שלה הילדים שמתו, קנאתי בהם על הבכי הזה והאהבה שהוא סימל וכל בקר נשבעתי לעצמי שאשכיח אותם ממנה, הייתי מציירת לה ציורים והולכת אחריה אבל נראה היה שסבתא לא שמה לב לזה, מאוחר יותר כשלמדתי לקרוא ולכתוב גיליתי שסבתא שלי יודעת רק לקרוא, לכתוב לא למדו את בנות ירושלים גם את הקריאה תפסה מהצצה מבעד לפתח החדר בו למדו אחיה הגדולים, כל אות או מילה שלמדתי הייתי מלמדת אותה אבל סבתא לא תפסה ואני החלטתי להפסיק לנסות. בערבים הגשומים היינו יושבים ומשחקים בשבצנא, אמי תמיד ניצחה היא ידעה את כל המילים ולא העלתה בדעתה להפסיד לנו. אחר כך שכבנו לישון והבית היה שקט היינו שומעים את הגשם בחוץ ויודעים שאבא מדמיין את השדות שלו הפוערים פה בצמא ולוגמים טיפה אחר טיפה.לפעמים התערבבו קולות הגשם והרעמים עם רעשים מחדר ההורים. התכסיתי בשמיכה מעל לראש אך גם שם אפשר היה להריח את ריח האדמה הרטובה, החומה הכהה שטיפות הגשם רקדו אתה בחוץ את רקודי החורף.

*סינריה: כנוי נפוץ בגליל התחתון, בערבית כנראה, לחרשף או לברקן, צמח קוצני גדל בשדות ובצידי הדרכים ולפני שקוציו פורחים{בסגול} גבעולו עסיסי ופירותיו שדומים לארטישוק טעימים מאוד, קשה לקטוף אותו וצריך מומחיות מסוימת, בחורף אני מזמינה אתכם למסע קטיף, אני היום כבר מומחית בקטיפה בקלוף ובהכנה לאכילה, בתאבון!